אני בקושי כאן לאחרונה, למעשה אני בקושי בכל מקום, מלבד אחד.
זה כמו ראלי פריס דקאר*, רק שאני עושה את ברגל במקום ברכב.
וכשהגב מאיים להתפקע, הרגליים מבקשות ליפול, המטען אותו אני נושא גדל.
וחיות רעות ונשמות טובות והכי מסוכנים הם בני האדם.
אין חיה אכזרית מבני האדם.
אז אני מתפקס, מתעלם מרעשים וכדי להטען בכח, אני חושב על הטוב, שעוד יקרה.
על הרגע בו אהיה על ברכיי על רצפה קרה, מכוסה עיניים, עירום כביום היוולדי (רק הרבה יותר פרוותי).
והדם יזרום בי במהירות והרעד יצליף בגופי, למשמע צעדיך, גבירתי.
אני חושב על עיניך ועל מגע ידיך, אני מחבק את הזמן שלי איתך.
כמו בשמיכה נעימה, אני מתכסה בחוכמתך.
והלילה במדבר הופך פחות קר והמטען פחות כבד.
וכיוון שרגלייך מחכות לי בסוף, אני אשלים את המסע הזה, גבירתי.
אשלים אותו זקוף ובמקום הראשון .
ואז עטור ניצחון, אגיע אלייך.
ואפול על ברכי.
ואנשק.
*ראלי פריס דקאר - הוא מרוץ מכוניות הראלי הארוך והקשה בעולם, בין פריס לדקאר, רובו במדבריות.
