במהלך הקושי לא נותנים לרגש מספיק תשומת לב.
אתה רוצה, אפילו מאוד, אבל אין לך זמן לברר עם עצמך את עומק הרצון והצורך.
כן, אתה אוהב, אתה יודע את זה, אפילו מאוד.
אבל כמה גדול הצורך, הרעב והצמא, אתה לא מבין.
אתה מבין שהיא חיזקה אותך ולא סמירטטה.
אתה מבין שהיא, שיכלה לדרוש ולהיות הכי אגואיסטית, היתה בשבילך.
ולא מבין עד כמה.
והנה כשזה נגמר, לא חשוב אם ניצחת או הפסדת, כשהדופק יורד טיפה, אתה מבין.
כמה כואב הגוף, כמה פצועה הנפש, אבל יותר מהכל כמה אתה אוהב, זקוק ורוצה.
אליה, אל עיניה, אל רגלייה..
כאילו מישהו אחר סיבלט את הגוף שלך, או לפחות חלק ממנו.
ועכשיו, אתה בבית והתשוקה מציפה אותך, הצורך משתלט על הכל
לחבק, לנשק, להגיד תודה על שהיתה שם ולבקש סליחה על שלא היית מספיק.
להיות מולה, הדום, עם כלוב אדום, להרגיש חי, שוב.
כמו שגבירתי החכמה תיארה :
"ההדום העולה ילבש את האדום המוריד שלו.
והכל יהיה כואב להפליא."
אמן ובקרוב, גבירתי.💙
