דוב(ר) ההרמון

יש מצב שהסגר חרפן אותי ובכל זאת, אמת התורה שזה קרה: 
אני מצ'טט עם גבירתי ופתאום קולט שבלי משים אני מלטף את הכבל של המחשב. 
תחילה חשבתי שמדובר באיזה סמל פאלי, זה קצת החמיא לי. 
זובי אמנם לא קטן, אבל כבל? ולמה ללטף אותו? 
אני הרי לא עושה זאת בלי אישורה של גבירתי. 
ואז הבנתי. 
אני לפטופ.
הכבל הוא הזמן שלי עם גבירתי.
גבירתי היא המתח שבשקע, אולי בעצם חברת החשמל.
כשהכבל מחובר הסוללה שלי מתמלאת.
אני נטען. 
כשאני לא איתה הסוללה נכנסת לפעולה. . 
מאפשרת לי לתפקד כמעט רגיל, עד שתתפרק לחלוטין. 
או לחילופין אטען מחדש. 

במובנים מסויימים אנחנו כמו טלויזיה. 
היכולת שלנו לראות דברים לעומק הצטמקה ביחד עם המסכים. 
פעם היינו פחות משוכללים ואוניברסלים, אבל עמוקים יותר. 
הסיפוקים שלנו לא היו רק מיידים. 
יכולנו לחכות שבוע לפרק הבא של דאלאס, היום אנחנו רוצים כאן ועכשיו. 
כשהטלויזיות היו רחבות ועמוקות, היו טכנאים שידעו לתקן ריצודים. 
הם ידעו להחליף רכיבים עם שמות כמו קסקדה. 
היום אנחנו מעדיפים להחליף טלויזיה.
אין הרבה שימוש לטכנאים. 
חבל. 
 
אני מדבר עם חברים בקבוצת וואטסאפ. 
אני מפסק ושם נקודה בסוף משפט. 
החברים צוחקים על זה שאני עושה את זה בוואטסאפ. 
אני מחייך, מאושר. 
שולח אליה תמונת מסך ויודע שגם היא תחייך.  
אלו פירות העבודה של גבירתי.  


לא קל ללמד אנשים, הרבה יותר קשה לגרום להם להטמיע דברים. 
לגבירתי יש "מברג לאנשים" והיא נוגעת בהם.
לפעמים כמו טכנאית טלויזיות מפעם עושה פיין טיונינג.
לפעמים גם עושה תיקונים משמעותיים.
אבל היא משוכללת וחדשנית מספיק כדי לכתוב לפעמים  מחדש את מערכת ההפעלה.  
והיא גורמת לי להטמיע דברים, לא רק כשאני איתה. 
היא עמוק בתוכי, חלק ממני.
לתמיד.  

אנחנו מצ'טטים ואני מספר לה שהזמנתי פיצה. 
ואנחנו ממשיכים לדבר והשליח מצלצל, אני עוצר, ניגש לדלת לוקח את הפיצה, מניח על השולחן וחוזר. 
12 שניות. מ-ק-ס-י-מ-ו-ם. 
"בתאבון, הגיעה הפיצה" היא כותבת לי ואני מסתכל מסביב, אולי היא כאן? אולי מצלמה? 
אני מספר לה שאני בהלם והיא מסבירה שהיא מכירה את קצב הכתיבה שלי. 
ואני נדהם. 

היכולת המופלאה של גבירתי ללמד ולשפר אותי, מתחילה מהיכולת העוד יותר מופלאה ללמוד אותי. 
מהקשבה וצפיה. 
אחרי שלמדה ויודעת הכל, היא לוקחת את המברג שלה.
ומכוונת אותי.
לפעמים גם מעדכנת ומשפרת את מערכת ההפעלה. 
 

היינו עניים, לא ידענו את זה. כי לא סיפרו לנו.
כולם מסביב היו פחות או יותר כמונו, אז נראה לנו שככה חיים כולם. 
האמנתי שאנחנו חיים בשכונת חיים, שם בשיר הפתיחה שרו  "זו לא שכונת פאר ולא שכונה של עוני. ויש בה ילדים כמוך וכמוני" . 
אז לא.
היינו, ככה מסתבר, ברחוב סביר של שכונה קשה והיינו עניים. 
לקראת החורף, אמא היתה לוקחת את הסוודרים שסרגה משנה שעברה ופורמת אותם לכדי כדורי צמר. 
היא היתה מוסיפה עוד קצת צמר חדש, כי 'הילד גדל בארכ אללה'(תודה לאל) וסורגת סוודר 'חדש'. 

                                                            ***

אין דבר שאני מחכה לו בצמא, כמו שיחותי עם גבירתי.
להקשיב היא הפעולה הסבילה הכי קשה, רובנו לא מסוגלים באמת להקשיב.
אנחנו הפרעת קשב מהלכת. 
והנה כשגבירתי מדברת, אני מקשיב. 
כי כדאי. 
ובזכותה אני לומד להקשיב הרבה יותר, גם לאחרים. 
אבל כשהיא מדברת, כל המחשבות האחרות, הפרעות הקשב, כולם עוברות למיוט. 
מקשיב, מפנים, זוכר, לומד.

החיים לימדו אותי לקחת בערבון מוגבל מאוד מחמאות. 
בהרבה מקרים, הן כמו מישהו שלמטף אותך, גורם לך לחשוב 'כמה נעים עכשיו', לשכוח מההגנות הטבעיות שלך ואז כשאתה הכי פחות מוכן, נותן לך סטירה איומה.
לא מתוך רוע, סתם כי לא באמת אכפת לו ממך.  
אולי זו צלקת, אבל אנשים צריכים 'להרוויח' את הזכות שאתרגש ממחמאות שלהם. 
נקודת המוצא שלי היא שרובם יהיו שם כדי לבעוט בי כשאהיה פחות חזק או מצליח.
אני לא מסיר את ההגנות. אף אחד לא ימצא אותי לא מוכן. 
גבירתי היא מקרה אחר, הביקורתיות שלה חדה ואמיתית וככה גם המחמאות שלה.
לכן, בין היתר, אני אוהב לגרום לה לגאווה
כי הגאווה אמיתית. .

אני מראה לגבירתי משהו שאמרו לי, גם את התגובה המסתייגת שלי. 
היא עונה לי תשובה שמסובבת לי את הראש, גורמת לי לראות את הדברים מזווית אחרת לגמרי.
פתאום, הכל נראה אחרת ומעכשיו אני יודע שאענה אחרת. 
ככה זה כשמקשיבים באמת, למישהי חכמה וטובה. 

                                                            ***
האני שהייתי (לפני שגבירתי לקחה אותי) לא היה עני. 
אבל גבירתי פורמת אותי, מוסיפה עוד קצת, כי 'הדוב גדל, בארכ אללה' (היא לא אומרת בארכ אללה)  וסורגת אותי חדש. 
גדול ויפה יותר. 
חדש, בלי מרכאות. 

אני אמנם דב, אבל לצורך הדימוי אהיה פיל. 
כמו בסיפור על  3 העיוורים שממששים פיל, כל אחד מאלו שמכיר אותי רואה חלק אחר.
רובם את אותו חלק. 
הם לא עיוורים ובכל זאת לא מכירים אותי באמת. 
רובם מכירים רק את חטי הפיל, מעטים מכירים את החדק. 
אבל יש רק אחת בעולם שבאמת מכירה את הפיל. 
את הכמוסות שבמחשבות שלו, את הפחדים ואת הסטיות. 
גם את הכלובון שעל החדק. :-)
זו גבירתי. 
והיא קבעה שמדובר בדוב. 

הכי קל היה לברוח אל הציניות. 
אני מכיר את הדרך אליה בעל פה. 
אבל הפעם זה יהיה בלי גרם ציניות. 
זה יהיה חשוף ואמיתי: 
אנטי, חבר וסוג של אח. 
אתה נכס אמיתי.
(ולא רק במובן 'רכושה של גבירתנו'.) 
אתה נכס למי שזוכה להיות קרוב אליך.
(בטח למי שאתה זוכה להיות שייך לה.)   
חכם, עוזר בלי להניד עפעף ומבעד לחיספוס ולקשיחות:אתה איש מתוק וטוב.
לא קל להגיד את זה, כי האינטינסקט אמור היה להיות שנאבק על גבירתנו. 
לכאורה הייתי אמור לשנוא אותך, באופן מסויים.
בהתחלה כמעט שנאתי. 
אבל אי אפשר באמת שלא לאהוב אותך. 
(באופן חברי) 
ואי אפשר שלא לשמוח שאתה איתי, בהרמונה. 
אני לא מאמין שעם מישהו אח,  זה היה כ"כ טבעי ונעים. 

מזל טוב, חבר.
שנזכה לשרת את גבירתנו ביחד ולחוד, עוד הרבה שנים.
ושאלוהים יתן לך את הטוב שמגיע לך.

טוב, בכל זאת גרם של ציניות הוא כמו דובדבן על קצפת: 

המפגש הראשון שלי עם המוות היה טראומתי. 
זה קרה בתקופה הזו של השנה, לילה קר,בלתי נשכח.
הייתי נער צעיר והוא בא בלי שום אזהרה. 
צרחתי את עצמי, בכיתי עד שנשארתי בלי קול. 
איבדתי הרבה בלילה ההוא. 
בין היתר, את היכולת לתכנן דברים למרחוק. 
הרי המוות או הבלת"ם יכולים לבוא בלי להזהיר. 
אז 'אשרי סקפטי תמיד', היה הכלל שהפך מאז לאינסטיקנט.

העולם התפרע, השתולל, צרך וצרח. 
לפני שנה הוא הוכנס לכלובון. 
מאז אין לו כמעט הופעות ומפגשים.
הוא סגור בטבעת חונקת, מוקף ומוגף.
לא מצליח להזדקף.
לא רואה עולם, לא מבלה. 
עושה את המינימום האפשרי. 

"ללכת נגד האינסטטנקט" זה קשה.
האינסטיקנט שלי אחרי ימים קשים, הוא להתכנס בתוך עצמי.
הוא גם אוסר עלי לפתח ציפיות לקראת פגישות, נסיעות וטיסות.
אבל אני לומד, מידי פעם, ללכת נגד האינסטיקט.
עוד לא יודע, אבל לומד.
גם לשלם את המחיר.

אחת לזמן מה, פותחים לעולם  את הסגר כי הטבעת של הכלובון חונקת.
גם אז הוא תחת הגבלות קשות.
וכעבור מספר ימים מוחזר אחר כבוד לכלובון. 
כואב, מוגבל, לומד צניעות,געגוע ובעיקר צובר תשוקה ורעב.
אבל גם  לומד לאהוב להיות כלוא. 
מין אריק אינשטיין כזה, שאוהב להיות בבית. 

התקופה הזו של הקורונה היא בלת"ם אחד גדול.
כ"כ גדול עד שלנסות ולתכנן משהו, משול כמעט לנסיונות של יונה הנביא לברוח מיפו.
ובכל זאת ולמרות שאני לא מתכנן דברים, היתי אמור לפגוש את גבירתי.
חיכיתי לזה בכליון עניים, עד שכבר שחררתי את הסקפטיות. 
רק בשביל לקבל את הסטירה מהמציאות הקורונית. 
אז התבעסתי, ממש. 

זה די טבעי להיות עצוב, למרות שצניעות והבנת מציאות יש לי.
אז היה ברור כבר מהרגע הראשון שהנסיבות גדולות מהרצון שלי.  
ברגע השני, (הרי אנחנו חייבים להאשים מישהו ובמקרה שלי זה לחפש את אשמתי) חשבתי שטעיתי ולא הייתי צריך ללכת נגד האינסטיקנט.
הרי אם לא הייתי משחרר את הסקפטיות- לא הייתי מתאכזב. 
אבל פתאום הבנתי שזה הפוך לגמרי ואני צריך לחבק את האכזבה.
כי אם לא היתה אכזבה, גם לא היתה תקווה. 
ותודה לאל ולגבירתי -יש לי הרבה תקוות.

זה יקרה במוקדם או מוקדם פחות, אבל העולם ישוחרר מהכלובון.
החושך המתסכל הזה יגמר.
לא ברור אם העולם יהיה צנוע יותר, אבל בטוח שבהתחלה הוא יזדקף כמו קפיץ.
סביר להניח שיתנפל ברעב ובתשוקה על מה שנמנע ממנו.
כמוני למרגלותיה של גבירתי.

סיום אופטימי ולא ספקטי:

מסתובב לו בולבול טרנג* בעולם ואינו יודע שהוא כזה. 
למען האמת, מעטים יודעים מה הוא הכלי המוזר הזה, מעטים עוד יותר יודעים לנגן עליו. 
והוא, בכלל היה בולבול טרנג עם מיתר אחד קרוע ואחרים לא מכוונים. 
כלי שאין בו הופכין. כמעט. 
בעבר הרחוק היו מי שניגנו עליו, או נכון להגיד ניסו לנגן עליו.
הן היו גיטרסיטיות ופנסתרניות זה היה נחמד, לפרקים יפה. 
בגלל זה, בין היתר, הוא לא ידע  שהוא בולבול טרנג.
ואולי בכלל לא היה אז כזה. 


הזמן חלף, הוא היה מוטל זנוח וסדוק, עד שהיא הבחינה בו.
היתה לה יכולת לזהות פוטנציאל במקום בו אחרים ראו גרוטאה או מקסימום קישוט.  
היא ניקתה ממנו אבק, תיקנה, מתחחה מיתרים, החליפה קרועים ותיקנה את הכפתורים. 
לקח זמן מה, אבל משהפכה אותו לבולבול טרנג תקין וניגנה עליו, הוא הוציא צלילים כ"כ יפים, שלא ידע שיש בו. 
מעטים יודעים לנגן על בולבול טרנג, היא מפליאה לנגן בוירטואזיות וביצירתיות. 
היא לא רק נגנית, היא גם מלחינה מנגינות שיתאמו את היכולות שלו. 
ובכל פעם מחדש, הוא נדהם מההרמוניה שלהן, ממה שהיא מפיקה ממנו. 
גאווה אדירה מציפה אותו ורצון עז שתנגן עליו, יומם וליל. 
אני רוסו, אני בולבול טרנג, ורק גבירתי יודעת לנגן עלי. 


הנה קצת בולבול טרנג (לא אני..): 

*בולבול טרנג הוא מעין בנג'ו הודי, מעין שילוב של גיטרה, בנג'ו ופסנתר. 

אחד המקומות שהכי קשה לי להיות בהם, זו גלידריה. 
הנה אני ניצב בפני דלפק ארוך ובו אין ספור טעמים, מיין מלאגה ועד קינדר בואנו. 
ברור שאי אפשר לאכול יותר מטעם אחד, או שניים ובמקרה של שמנים כמוני-שלושה.
שלא לדבר על זה שיש את הטעמים השוקלדים, יש את הפירותיים, ויש את כל הווניל, שקדים וכו. 
האם זה בסדר לערבב? או שעדיף ללכת על קווים ברורים ואם לקחתי תות עדיף ליד איזה מנגו, בננה או מלון? (נכון שעכשיו השיר לא יוצא לכם מהראש?) 

גבירתי מסעירה אותי, בכל יום מחדש.
היא 'שתלטנית', או אם אדייק את זה, היא צריכה לשלוט בסיטואציה.
מחנכת ומעירה, אבל גם מאירה ומגדלת. 
בכל הסיטואציות.
ומתוך הצורך הזה, היא קשוחה, דייקנית, תובענית, בצורה שלפעמים מקשה עלי מאוד. 
וזה מובן שהיא כזו, כי כשאת צריכה לשלוט בסיטואציה, את משאירה מעט מאוד מקום ליד המקרה. 
אבל, היא גם אכפתית, דואגת, מחבקת ומדרבנת. 
היא מאפשרת לי מרחב פעולה ניכר, אבל גם יודעת, כשצריך, למשוך את הרצועה הבלתי נראית ולהצמיד אותי אליה.   
יש דברים שאני יודע שיקרו, יש דברים שאני יודע שלא ויש דברים שאני יודע שאסור שיקרו. 
אבל בתוך המנעד הזה, היא מפתיעה ומגוונת במחשבות ובפעולות שלה, בצורה כזו ששמה אותי תמיד דרוך וכמעט תמיד מופתע.
 

ואז מתחיל הסיוט, הנה באתי בשביל כדור אחד, אני גם ככה שמן, מספיק אחד. 
מצד שני יש את הטעם שאני הכי אוהב, כזה שאם הגלידריה לא פישלה אני יודע שיהיה טעים. 
אבל יש פה גם גלידה בטעם 'וניל צפון אפריקאי', אם לא אטעם, איך אדע? אולי זה ישנה את עולמי? 
שלא לדבר על 20 טעמים בממוצע שלא אטעם, אולי אף פעם. 
ועם מוכרת מותשת, שנותנת בי מבט חסר סבלנות.

יש דברים שתמיד יהיו בטוחים בקשר לגבירתי : כל מה שהיא תעשה היא תשאף לעשות בצורה מדוייקת, היא הרי פרפקציוניסטית. 
וגם, שהיא תמיד תעמיק בדברים ותלמד את הנושא, מה שיהפוך אותה כעבור זמן לא ארוך לכמעט מומחית בכל נושא בו תעסוק. 
והכי חשוב: נקודת המוצא שלה תמיד תהיה מהמקום הטוב בלב הטוב שלה. 
ולכן גם כשתסטור לי, פיזית או סימבולית, אני אדע שהיא עושה את זה לא מתוך זעם בלתי נשלט, אלא מתוך דאגה, אכפתיות והרבה מחשבה. 
סביר לא פחות להניח, שבחלוף הזמן אודה לה על הסטירה הזו. 

 
והנה רעיון: גלידריה ובה יהיה מסלול בו אתה תכניס את הטעמים שאתה אוהב ותקבל את מה ש"הגלידרית" תבחר עבורך.
בלי לדעת אם אתה תקבל טעם שאתה אוהב ורגיל אליו, או לחילופין חדש ומפתיע שיאתגר לך את בלוטת הטעם.
כשהגלידריה איכותית, מדוייקת, מעמיקה ואכפתית, אתה תעשיר את עצמך בטעמים חדשים ויותר מסביר להניח שבסיום, גם אם לא ציפית ל'פאי לימון', אתה תודה שהיה לך טעים באופן מפתיע.  

ככה זה כשזה נכון ומדויק,אכפתי, טוב.
ונעשה מתוך חוכמה ואהבה.

שמיני של חנוכה. 
"אני צריכה אותך בטלפון" היא כתבה, לא לפני שביררה שאני זמין ובאיזור מבודד. 
אני, צייתן שכמותי, התפניתי. 
"דוביל'ה, הכלובון עליך?" היא שאלה.
עניתי שבוודאי. 
ואז, גבירתי הורתה לי להסיר אותו.
האסיר התמתח מיד כאשר שוחרר מתאו וכשהיא החלה לדבר, קולה ליטף אותו בעדינות ורטט עבר בגופו.
הוא כל כך התרגש והתגרה עד שהזיל דמעה. 
בעודי מתוח ונרגש, שמעתי את  גבירתי שואלת אותי "מתי אוננת בפעם האחרונה?" 
חשבתי ולא זכרתי, זו היתה תשובה טובה, כי היא הצחיקה אותה. 
ואז, גבירתי הקציבה לי זמן והשורה "ואז אגמור בשיר בזמור" הפכה רלוונטית מאי פעם. 

לילה. 
אני נסער, גבירתי עייפה לפני שינה. 
נסער ככל שאהייה, אני לא מוכן לוותר על השיחה איתה.
ובלי שאהיה מוכן, היא מתחילה לתאר סיטואציה, ואני נדרך.
ז"א מה שיכול להדרך עם הכלובון והטבעת שמסביבו. 
האסיר משתולל בתאו, מכה בסורגים, דורש לצאת. 
לא מבין שככל שישתולל, כך הכאב החד של הטבעת והכלוב רק יתעצם. 
יציאה החוצה לא תהייה היום. 

והיא מפרטת בעדינות, מתעללת באופן הכי מתוק ומרגש. 
ואני מגורה, כואב ונרגש.
וככל שהיא מרטיטה אותי, הכאב מתערבל לו עם העונג והריגוש. . 
ואז היא שואלת האם נרגעתי מהסערה שפקדה אותי?  
ואני מחייך , עונה "כן, גבירתי. תודה". 
וחושב על כך שהיא הסוהרת והקוסמת הכי מרושעת ומתוקה שיש.