במובנים מסויימים אנחנו כמו טלויזיה.
היכולת שלנו לראות דברים לעומק הצטמקה ביחד עם המסכים.
פעם היינו פחות משוכללים ואוניברסלים, אבל עמוקים יותר.
הסיפוקים שלנו לא היו רק מיידים.
יכולנו לחכות שבוע לפרק הבא של דאלאס, היום אנחנו רוצים כאן ועכשיו.
כשהטלויזיות היו רחבות ועמוקות, היו טכנאים שידעו לתקן ריצודים.
הם ידעו להחליף רכיבים עם שמות כמו קסקדה.
היום אנחנו מעדיפים להחליף טלויזיה.
אין הרבה שימוש לטכנאים.
חבל.
אני מדבר עם חברים בקבוצת וואטסאפ.
אני מפסק ושם נקודה בסוף משפט.
החברים צוחקים על זה שאני עושה את זה בוואטסאפ.
אני מחייך, מאושר.
שולח אליה תמונת מסך ויודע שגם היא תחייך.
אלו פירות העבודה של גבירתי.
לא קל ללמד אנשים, הרבה יותר קשה לגרום להם להטמיע דברים.
לגבירתי יש "מברג לאנשים" והיא נוגעת בהם.
לפעמים כמו טכנאית טלויזיות מפעם עושה פיין טיונינג.
לפעמים גם עושה תיקונים משמעותיים.
אבל היא משוכללת וחדשנית מספיק כדי לכתוב לפעמים מחדש את מערכת ההפעלה.
והיא גורמת לי להטמיע דברים, לא רק כשאני איתה.
היא עמוק בתוכי, חלק ממני.
לתמיד.
אנחנו מצ'טטים ואני מספר לה שהזמנתי פיצה.
ואנחנו ממשיכים לדבר והשליח מצלצל, אני עוצר, ניגש לדלת לוקח את הפיצה, מניח על השולחן וחוזר.
12 שניות. מ-ק-ס-י-מ-ו-ם.
"בתאבון, הגיעה הפיצה" היא כותבת לי ואני מסתכל מסביב, אולי היא כאן? אולי מצלמה?
אני מספר לה שאני בהלם והיא מסבירה שהיא מכירה את קצב הכתיבה שלי.
ואני נדהם.
היכולת המופלאה של גבירתי ללמד ולשפר אותי, מתחילה מהיכולת העוד יותר מופלאה ללמוד אותי.
מהקשבה וצפיה.
אחרי שלמדה ויודעת הכל, היא לוקחת את המברג שלה.
ומכוונת אותי.
לפעמים גם מעדכנת ומשפרת את מערכת ההפעלה.