המפגש הראשון שלי עם המוות היה טראומתי.
זה קרה בתקופה הזו של השנה, לילה קר,בלתי נשכח.
הייתי נער צעיר והוא בא בלי שום אזהרה.
צרחתי את עצמי, בכיתי עד שנשארתי בלי קול.
איבדתי הרבה בלילה ההוא.
בין היתר, את היכולת לתכנן דברים למרחוק.
הרי המוות או הבלת"ם יכולים לבוא בלי להזהיר.
אז 'אשרי סקפטי תמיד', היה הכלל שהפך מאז לאינסטיקנט.
העולם התפרע, השתולל, צרך וצרח.
לפני שנה הוא הוכנס לכלובון.
מאז אין לו כמעט הופעות ומפגשים.
הוא סגור בטבעת חונקת, מוקף ומוגף.
לא מצליח להזדקף.
לא רואה עולם, לא מבלה.
עושה את המינימום האפשרי.
"ללכת נגד האינסטטנקט" זה קשה.
האינסטיקנט שלי אחרי ימים קשים, הוא להתכנס בתוך עצמי.
הוא גם אוסר עלי לפתח ציפיות לקראת פגישות, נסיעות וטיסות.
אבל אני לומד, מידי פעם, ללכת נגד האינסטיקט.
עוד לא יודע, אבל לומד.
גם לשלם את המחיר.
אחת לזמן מה, פותחים לעולם את הסגר כי הטבעת של הכלובון חונקת.
גם אז הוא תחת הגבלות קשות.
וכעבור מספר ימים מוחזר אחר כבוד לכלובון.
כואב, מוגבל, לומד צניעות,געגוע ובעיקר צובר תשוקה ורעב.
אבל גם לומד לאהוב להיות כלוא.
מין אריק אינשטיין כזה, שאוהב להיות בבית.
התקופה הזו של הקורונה היא בלת"ם אחד גדול.
כ"כ גדול עד שלנסות ולתכנן משהו, משול כמעט לנסיונות של יונה הנביא לברוח מיפו.
ובכל זאת ולמרות שאני לא מתכנן דברים, היתי אמור לפגוש את גבירתי.
חיכיתי לזה בכליון עניים, עד שכבר שחררתי את הסקפטיות.
רק בשביל לקבל את הסטירה מהמציאות הקורונית.
אז התבעסתי, ממש.
זה די טבעי להיות עצוב, למרות שצניעות והבנת מציאות יש לי.
אז היה ברור כבר מהרגע הראשון שהנסיבות גדולות מהרצון שלי.
ברגע השני, (הרי אנחנו חייבים להאשים מישהו ובמקרה שלי זה לחפש את אשמתי) חשבתי שטעיתי ולא הייתי צריך ללכת נגד האינסטיקנט.
הרי אם לא הייתי משחרר את הסקפטיות- לא הייתי מתאכזב.
אבל פתאום הבנתי שזה הפוך לגמרי ואני צריך לחבק את האכזבה.
כי אם לא היתה אכזבה, גם לא היתה תקווה.
ותודה לאל ולגבירתי -יש לי הרבה תקוות.
זה יקרה במוקדם או מוקדם פחות, אבל העולם ישוחרר מהכלובון.
החושך המתסכל הזה יגמר.
לא ברור אם העולם יהיה צנוע יותר, אבל בטוח שבהתחלה הוא יזדקף כמו קפיץ.
סביר להניח שיתנפל ברעב ובתשוקה על מה שנמנע ממנו.
כמוני למרגלותיה של גבירתי.
סיום אופטימי ולא ספקטי:
