מזל. הדבר הזה שיש כל מיני דרכים להתייחס אליו. יש שיקראו לזה מקריות, התערבות אלוהית או קארמה. מישהו פעם אמר שס"מ מזל עדיף על ק"מ של שכל, לא ברור כמה הוא היה חכם, אבל צדק מסויים היה בדבריו. לא ברור כמה חכם, כי אדם חכם יודע שיש דבר כזה שנקרא מזל, אבל הוא צריך להפחית ככל האפשר את התלות בו. ויותר חשוב: להיות חכם מספיק על מנת לנצל את ההזדמנות כשהמזל הטוב נושך אותך בטוסיק. לא כולם יודעים לעשות את זה ואז הם ניצבים בפני שוקט שבורה, נניח כאלו שזכו בלוטו, רבים מהם הופכים כעבור מספר שנים לעניים מרודים מאלו שהיו לפני הזכיה.
אני לעומת זאת, חכם. אדיוט, אבל חכם. אני מבין שבלי התערבות של MIstress Fortuna הסיכוי שהייתי הופך לרכושה של גבירתי, היה אפסי. מדובר הרי בהצטרפות לא ברורה של מקרים וליקוי מאורות מסויים אצלה 😄 . אבל אני מספיק חכם בשביל להבין שאחרי שהמזל נוגס בך, מגיע שלב השכל ובו צריך לא לבזבז את מה שזכית בלוטו. אז אני מקשיב, לומד ומתאמץ להיות טוב יותר, נכון יותר. לא לבזבז את המזל.
שיחת לילה, הזמן הכי יפה ביום. אני חשוף בפניה, ערום ועריה, החלונות לנפשי נפתחות בפניה כמו בפרסומת לקליל. היא לבושה, כמו שהיא יודעת להתלבש, אלגנטיות מוקפדת עם נגיעות סקסיות. קשיחות ספרטנית ורוך אנושי. היא מנהלת בית הספר הקשוחה והיא השובבה. היא הרחומה והיא השובה. יודעת לנעוץ בי את ציפורניה, ללטף ולפעמים להפליק, תוך שהיא מחייכת את חיוכה השדוני והטוב. משחקת ומלטפת, נוגעת בנפש ואז, כמעט באגביות, במפתיע, שולחת ידה אל רכושה האסור בכלובו. והטבעת סביב הכלוב מתהדקת. היא אמנית אלמנט ההפתע ואני מופתע, כמו צהל ביום כיפור. מנסה לעמוד בקצב שלה. באותה טבעיות אגבית, היא חוזרת לעסוק בנושאי השיחה. מידי פעם חושפת בפני עוד טפח לנפשה היפה. ואני מתאהב בה יותר ויותר. באדם, בגבירה,באישה.
פגישת זום חשובה, גבירתי יודעת שהיא כזו ולכן היא פוקדת עלי להגיע אליה כשזובי לבוש בכלובון. יש משהו מאוד סימבולי בתחושה העוטפת של הכלובון. תחושה של משהו שעוטף אותך ומגן עליך (גם אם לפעמים מגביל וסוגר). שומר עליך ועל הצניעות שלך, נותן לך מרחב פעולה מסויים ועם זאת מזכיר לך שיש סמכות מעליך. מחנך אותך להיות מאופק יותר. סימבולי, כי במובנים רבים זה סיפור שלטונה של גבירתי עלי. תוך כדי פגישה שלחתי את ידי מתחת לשולחן, נגעתי במנעול, זה שהמפתח שלו בידיה. וחייכתי.
בבסיס, בטח בראש השרוט והילדותי שלי, הכל היה פנטזיה. מלכת הכיתה, המורות, גם הקצינה השחומה ההיא עם המקל מטאטא, בחדר האוכל של הטירונות, זו שהכתה בו על השולחן 20 ס"מ מהאצבעות שלי וצרחה לי לתוך האוזן "ידיים מאחורי הגב", טוב, היא היתה אמיתית. אבל מה שקרה בראש שלי כשהייתי בלילה בתוך השק"ש-זו היתה פנטזיה.
כל העניין הזה של מלכות ועבדים הוא הרי גרסה סליזית של האחים גרים (שהיו די סליזים בעצמם) ואל תטעו זה מוכר יפה מאוד. כי רבים מאיתנו חושקים בפנטזיה יפה, על מלכה מרושעת ועבדים מסכנים, על שליטה נשית ועוד כל מיני כאלו דברים שגרמו לכמה צ'כים להקים בזמנו את OWK .
אבל ביננו, בשקט בלי שאף אחת תשמע? אף אחד מאיתנו לא באמת היה רוצה לחיות יומימית את הפנטזיה הזו. בטח לא להשלט על ידי מרושעות קרות ואכזריות.
אז בראש השרוט שלי הרוב היה פנטזיה, גרעין של אמת עם טונה של פנטזיה. עד אליה. אצל גבירתי אין מקום לאשליות, תארים או תיאורים חסרי קשר למציאות. באופן מודע ומציאותי מסרתי לה את השליטה ושנינו יודעים שבכל רגע נתון מישהו מאיתנו יכול להגיד "שלום ותודה". וזו הדרך הכי נפלאה לשלוט ולהשלט, מתוך רצון של שני הצדדים ובלי חוזים ושלשלאות. היא קיבלה את המפתח לראש שלי, למחשבות שלי ולכלובון שלי. העובדה שיש לה את המפתחות והגישה, אבל אני יודע שאין סיכוי שהיא תעשה בהן שימוש לרעה, אלא להיפך, מעצימה את ההערצה שלי אליה. וזו טיפה בעיה, כי היא, מצידה, לא מחפשת מחמאות מוגזמות. למעשה, היא טוענת שאפילו המחמאות המציאותיות ולא מוגזמות שלי -מוגזמות. כאמור בעיה קטנה.
כיוון שהיא אמיתית היא לקחה את הפנטזיות בנות ה-40 שלי וכמו שלפה אותן מהראש שלי, דרכה עליהן ואמרה "תתבגר, מעכשיו הכל אמיתי". אז אין מלכות ועבדים ויש לעומת זאת הרמון. ובו יש אותה, את אנטי,אותי ואת החיים עצמם. ובחיים האלו הנוכחות שלה אמיתית לחלוטין, דואגת, דורשת ואכפתית כמו שרק רכושנית שכמותה יכולה להיות. ההערצה, התשוקה ובעיקר האהבה שלי אליה, הכל אמיתי ובוגר הרבה יותר.
וכן, גם הפנטזיות החדשות שהונחו בראש (הפחות שרוט) שלי, אמיתיות מאי פעם.
לא נוח לי להיות שלך. נוחות היא תחושה נעימה, אבל מנוונת. כשנוח לך אתה יושב ומשמין ואני יודע דבר או שניים בנושא. את, גבירתי, מוציאה אותי מאיזור הנוחות. את מלמדת אותי להתאמץ, גורמת לי לפחד. פחד בניגוד לנוחות הוא טוב. פחד מרזה, מחדד ומרגש. הוא גורם לי לצאת מאיזור הנוחות, בשביל לקבל ממך ליטוף ומחמאה אמיתית. לא נוח להיות שלך, אבל מאוד מאוד נעים לי.
הייתי רוצה, לכתוב לך שיר. מיוחד ואמיתי. כזה שמבחינים בו מיד, למרות שהוא לא מנסה לגנוב תשומת לב. הייתי רוצה לכתוב לך שיר. שיהיה מדויק ונוגע, שיר טוב. הרבה שמח וקצת עצוב. יפה ומיוחד גם אם לא מושלם. כזה שככל שמעמיקים בו, מבינים כמה הוא יפה יותר, עמוק יותר. שיר חכם ומצחיק, קשוח ומלטף. גבירתי, אני מנסה ולא כל כך מצליח, לכתוב לך אותך, בשיר.
יום וחצי הוא היה מחוץ לכלובון, בהוראתה. ואז, בהוראתה, הגיע זמנו לחזור לתא. הוא פחד, אפילו רעד מפחד. אבל שניה אחרי שנסגר אחריו התא, הוא הרגיש בבית. ואין מוגן ובטוח כמו בבית. תודה רבה, גבירתי. משחררת אסורים וכולאת אותם בכלובונים.
כמו רשומה על שמה בלב שלי, במוח שלי. יש את את הצורה הזו, שבה היא מחזיקה את הטלפון, בקצות האצבעות המטופחת שלה. הייתי מתנפל עליה בנשיקות, אם לא הייתי חושש מתגובתה. ביחוד אם אהפוך לאנטי ואשבור לה אותו (ואז, היא תשבור לי את הצורה 😁). יש לה את החיוך הזה, האו"ם חייב להוציא לה צו איסור הגעה לקוטב. גם קרחונים נמסים ליד החיוך שלה, בטח שדובים. יש לה כל כך הרבה, מזלי שיש לה גם אותי.
האסיר יושב לו מכווץ בתאו, כשהוא שומע את קולה האהוב של שובתו. זו הפעם הראשונה שהוא בנכוחותנה מאז בהוראותה הוכנס אל הצינוק האדום. היא שולחת יד יפה, מלטפת ואז קצת מוחצת ובודקת, ניכר עליה שהיא נהנית מהמחזה ומהכלובון האדום. "מה זה? " היא סונטת בו, "תראה כמה קטן יש לך שאפילו פה יש מקום?" הוא מושפל ומגורה ויותר מכך-חסר אונים. הוא מזדקף ואז חש את אצבעה שורטת-מלטפת אותו ואת העונג המופלא מפלח כאב חד מכיוון הטבעת שחובקת את הכלוב, בתא הזה העונג מגיע עם כאב, הם עצומים ובו זמניים וככל שזה נעים ומגרה יותר, זה כואב הרבה יותר. האסיר אוהב את שובתו, אדונית העונג והכאב. אסיר תודה לה. ואני עוד יותר.
