דוב(ר) ההרמון

שיחת לילה, הזמן הכי יפה ביום.
אני חשוף בפניה, ערום ועריה, החלונות לנפשי נפתחות בפניה כמו בפרסומת לקליל. 
היא לבושה, כמו שהיא יודעת להתלבש, אלגנטיות מוקפדת עם נגיעות סקסיות.
קשיחות ספרטנית ורוך אנושי. 
היא מנהלת בית הספר הקשוחה והיא השובבה. 
היא הרחומה והיא השובה. 
יודעת לנעוץ בי את ציפורניה, ללטף ולפעמים להפליק, תוך שהיא מחייכת את חיוכה השדוני והטוב. 
משחקת ומלטפת, נוגעת בנפש ואז, כמעט באגביות, במפתיע, שולחת ידה אל רכושה האסור בכלובו.  
והטבעת סביב הכלוב מתהדקת.  
היא אמנית אלמנט ההפתע  ואני מופתע, כמו צהל ביום כיפור. 
מנסה לעמוד בקצב שלה.
באותה טבעיות אגבית, היא חוזרת לעסוק בנושאי השיחה.
מידי פעם חושפת בפני עוד טפח לנפשה היפה. 
ואני מתאהב בה יותר ויותר. 
באדם, בגבירה,באישה.