דוב(ר) ההרמון

שנים שזה היה טאבו: שום דבר שקשור לBDSM לא נכנס לשם.  
מילדות, עוד לפני שידעתי מילה או אות באנגלית, (אפילו לא מה זה סאדומאזו כמו שקראו לזה פעם), השריטה הזו של להיות נשלט ליוותה אותי. 
וכשאני אומר ליוותה, אני מתכוון שהיא היתה נוכחת בחיי. ביג אנד לונג טיים. 
מכיתה ב' ועד בכלל. 

בכיתה, עם בנות הדודה, בצבא, בעבודה, תמיד משהו במוח ובדמיון השרוט שלי זיהה סיטואציות והמיר אותן לBDSM. 
מורות, מנהלות, כפיפות, קצינות,חיילות, ירקניות וגננות
בכל מקום כמעט, פרט לאחד. "הטאבו". 
שם הייתי "נורמאלי". 
לא עשיתי מאמץ, זה פשוט לא קרה.
באופן הכי טבעי שיש.

מזה שנתיים שאת השריטה ממלאת תשוקתי לגבירתי. 
השריטה כבר לא נוכחת בחיים שלי בסיטואציות שאינן קשורות לגבירתי
באופן טבעי, הדמיון והמוח השרוט לא ממירים אף סיטואציה. . 
לא בוסית, לא כפיפה, לא מכולת, לא ירקנית. 
אני רכושה של גבירתי, היא נוכחת ושולטת ביד רמה ורגל יפיפיה וזה הכי ממלא ונעים שיש. 

לאחרונה, אני מוצא את עצמי חושב עליה ורוצה להיות איתה, גם בזמן ובמקום שהיה טאבו.
המשלט האחרון אליו השריטה של הנשלטות לא נכנסה, נפל למרגלותיה של גבירתי כמעט ללא קרב. 
טוב, זה לא BDSM.
זה הרבה הרבה מעבר.  

שנתיים באופן רשמי הוא שייך לה, נמצא אצלי אבל שייך לה.
אני אוהב את זה, גם הוא.
השייכות שלנו היא רגשית קודם כל, אנחנו לא חייבים סימנים, היא נוכחת בחיינו באופן קבוע.
שולטת בנו.
והנה אתמול הוא ענד לראשונה את הכלובון, זה שהיא רצתה שיהיה לי.
אדום ויפה ונעים ובעיקר מסמל את רכושה, מזכיר לו מה הן גבולות הגזרה.

גורם לי להרגיש עטוף ומוגן, גם אם בהתחלה לא תמיד זה נוח.
אבל הגוף וגם הוא, מסתגלים לשינויים, גם לחיים בכלובון.
אחרי מספר דקות אני יכול כמעט לשכוח את קיומו, הכלובון הופך כמעט חלק מאיתנו.
ואז אני הולך, והמנעול שנע כמו מטוטלת מתחת למכנסי מזכיר לי, מזקיר לו.
והוא מנסה להזדקף ומגלה שיש לו גבול וזה מחרמן ומגביל בו זמנית.

אז אני מתיישב, מצמיד רגליים, מרגיש את גברתי, את שלטונה וחושב עליה מחשבות של אהבה.
חושב על הרגע בו המפתח יהיה אצלה.
מצמיד ומחייך.

ביעף השעתיים היומיות שמקציבה לי גבירתי חולפות, ואני הולך להסיר אותו.
הרבה מאושר וקצת עצוב שהזמן נגמר.
רוצה לשוב ולענוד אותו, אם לא היום, אז מחר.

בכל מקום בו גבירתי נגעה בי, התמכרתי.
ההתמכרות הזו נעימה לי, טובה לי.
אבל היא התמכרות.
הצורך שלי לחוות את המגע הזה, את הרגש הזה, צועק בי.
הפחד שלא אזכה לכך מטריד ומפחיד אותי בימים רגילים ועוד יותר בימי מגפה.  
אני רוצה לחוות אותה, את המגע שלה, עוד ועוד.
מרגיש אותה, את המגע שלה, גם ימים רבים אחרי.
גבירתי נגעה בי. בגוף, אבל בעיקר בלב.
אל תנסו לגמול אותי, רק קחו אותי אליה.  

 
. 

אומרים שקצת אור מכבה המון חושך. 
זה נכון.
אבל נכון גם, שכפית של חרא תהפוך חבית של דבש לחרא. 
ובעולם הזה יש דבש וחרא, חושך ואור. 
הבעיה עם חרא אנושי היא, שבניגוד לסרטים ,הוא לא מתחפש לאדון מדון. 
הוא מתחפש לטוב, מבקש לחדור אלינו לזכות באמוננו ואז להכיש.
ככל שאתה טוב יותר, הסיכוי שלך ליפול במלכודת הדבש-חרא הזו גדלה. 
 
ובמציאות הזו, אנחנו חיים, בין הרצון למצוא את האור, את הטוב. 
וככל שנקיף אותנו בכאלו אנשים נזכה. 
לבין החרא שמתחזה לטוב ומנסה להוריד אותנו, להפיל אותנו, לנצל את הטוב שלנו.
להפוך אותנו פחות מוארים, יותר חשוכים.
 
ובעולם הזה, למזלי, מצאתי אותך, גבירתי ועוד יותר למזלי, את לקחת אותי.  . 
בתוך הפחד מהרע, מהניצול (בטח כשמדובר בשולטת), זכיתי באור.
אור של ממש, טוב אמיתי.
אלומה גדולה ונעימה שמאירה אותי באור יקרות. 
ואני נצמד אלייך, מחבק, מכיר תודה וטובה.
מבקש להיות עבורך גם קצת אור. 
לא לזכות באור מן ההפקר. 

במחשבה או בקול, במעשה או בהמנעות. 
מתוק או מר, קל או קשה. 
בגוף ובנפש. 
בכל יום אני נכנע לך מחדש. 
בכל יום אני מודה לך, על זה שאת מאפשרת לי לבחור להיות שלך.
ולהכנע לך. 

הביטחון שלך, בעצמך, גבירתי, ממיס אותי. 
וזה אתגר, כי את לא רוצה נשלט נמס. 
(אם כבר, אז אספרסו כפול וחזק. 😄 ) 
הבטחון שלך, לבקש ממני לתקן אותך כשאת טועה.
לדרוש ממני להגיד את האמת. 
גם כשאני לא מסכים איתך או כשהיא פחות מפוארת. 
כי את רוצה אותי חזק, עם חוט שדרה.

הבטחון הזה, מאיים להמיס אותי, אבל אני מחזיק מעמד. 

הביטחון שלי בך, מכניע אותי. 
ביכולת האינטלקטואלית שלך, בטוב שלך. 
באמונה המבוססת על היכרות  שאת לא תפגעי בי, שלא תתני לי לפגוע בעצמי. 
אני בוטח בך, אבל לא מוותר עלי.
אני הולך אחרייך בעיניים כמעט עצומות, אבל בעירנות מוחלטת.  
וזה מיוחד ושונה. 

פעם, מאמן כדורסל מפורסם ששיחק נגד מכבי ת"א, נשאל איך הוא ניצח אותם, את התשובה שלו לעולם לא אשכח: "גרמנו להם לחשוב", הוא אמר. 
גבירתי, את לא יריבה, אבל השיחות שלי איתך הן האימון הכי מיוחד שיש. 
אני לא יודע מראש מה השדה שבך מתכננת, אבל בעיני אלו הדקות הכי מרתקות ביום.
לפעמים האימון הזה נוגע במקומות הכי עמוקים של הרגש, לפעמים של חוט השדרה ולפעמים של המוח. 
לפעמים השיחות איתך נעימות לאגו ולפעמים פחות. 
אבל תמיד תמיד, את גורמת לי לחשוב. 

נגיעה אחת שלך, גבירתי, גרמה לי לרעוד. 
לדמוע מהתרגשות, בכל מיני אופנים. 
להשתחוות ולהזדקף, בו זמנית. 
כי את, גבירתי, נוגעת בי עמוק יותר. 
הכי עמוק. 

את מרגשת אותי, במקום הכי עמוק, בצורה הכי אמיתית. 
במחשבה שלך, בדאגה שלך, ברוך ובקשיחות שלך.
נגיעה אחת שלך, גבירתי, הרטיטה אותי.
כי את נוגעת בי, גבירתי, בצורה הכי אמיתית. 
את נוגעת בלב שלי, גבירתי.
זה כל כך נעים.

.
  

אתמול בלילה הייתי צריך להוציא דבר מה מתחת למיטה, אז כרעתי על ברכיי. 
ואז פתאום, חשבתי על הפער בין האין תחושה בכריעה הזו לבין הרעד שעובר בי כשאני כורע בפנייך, גבירתי. 
ובעיקר על זה שכל זמן שאני שייך לך וכורע מולך, אני עומד חזק ויציב מול כל העולם. 
גבירתי, תקראי לי "אדיוט" או "טמבל", אני מודה באשמה ומקבל את התואר באהבה. 
כל זמן שנלווה אליו "שלי", אני נושא אותו בגאווה.

אחת הטעויות היותר נפוצות ומביכות של רבים, היא לטעון ש'הדורסט נגה' הוא הפלפל החריף בעולם. 
הדורסט נגה שמקורו באיזור הודו אכן חריף מאוד, הוא מגיע לכמעט מליון יחידות סקוביל.*

חריף הוא אחד הדברים היותר מעניינים שיש, אולי רק כאב ידמה לו. 
מצד אחד הנטייה הראשונה היא לא לאהוב אותו, שלא להגיד להרתע. 
תמצאו לי תינוק שירצה חריף, הלשון שלנו תעדיף מתוק. 
מתוק עושה נעים בפה, חריף לא. 
אבל כשהוא מגיע, במידה הנכונה, הוא עושה בלשון משהו שורף-נעים כ"כ עד שקשה יהיה לנו שלא לרצות עוד. 
בדומה לכאב, ככל שנאכל חריף סף הגירוי שלנו יעלה.

יש מי שאוהב לאכול חריף כאוכל, אני פחות.. 
אני לא אתן ביס ישר בפלפל
לעומת זאת, אני אוהב לאכול אוכל חריף. 
כשהחריפות משתלבת במידה הנכונה בתוך האוכל. 
שהעקצוץ בלשון גורם לך לסבול במידת מה ולרצות עוד, גם יחד. 


מעטים מאוד, לא נופלים כמו ילדה עם קוקיות בשאלת הפלפל החריף בעולם ויודעים שככל שהדורסט נגה חריף, ה Carolina Reaper  מסתכל עליו וחושב, היי, הנה במבה" עם  2 מליון יחידות סקוביל. 

טיפ של אלופים: מה שהכי מועיל ללשון כנגד חריפות גבוהה במיוחד, זה  לא קולה, וגם לא לחם, אלא לנגוס במלפפון.  
מתברר שזה מרגיע הכי טוב את הלשון.
הלשון שלי התמכרה לטעם החריף, ככל שלפעמים הוא שורף לי בפה ו"מצריב" לי את הבטן (כמו הפסד צורב), כך אני רוצה ממנו עוד. 
אני רוצה אותו בבוקר, בלילה, עם או בלי מיים ובעיקר בלי מלפפון. 

מה שכמעט אף אחד לא יודע, זה שבישראל נמצא זן חריף יותר אפילו מהטוען החדש לכתר (משהו שאיזה בריטי פיתח). . 
Oh my, יגיד הבריטי החביב, כשיבין שבגבירתי יש חריפות של 5 מליארד סקוביל.
הרבה יותר אפילו מתרסיס פלפל (כמעט 5.5 מליון). 

היא אמנם לא פלפל, אבל היא כל כך חריפה שאי אפשר שלא להתמכר אליה.
לרצות להרגיש את ההצלפה וולרצות להרגיש אפילו חזק יותר את הצריבה הכואבת-נעימה הזו שממלאת אותי.
אם זה היה תלוי רק בי, כנראה שהייתי מתאשפז אחרי ביס הגון. 
למזלי, גבירתי ממכרת אותי לאט לאט, מאפשרת לי מנות מדודות ממנה ומהחריפות** שלה. 

ולא, אני לא רוצה שום מלפפון. 
רק אותה. 

*סקוביל -סולם למדידת חריפות.  

**חריפות מחשבה. 

משהו בך אחר, שונה.  
יתכן שאני רוחש כלפייך הכי הרבה רספקט והכי הרבה יראה, הכי הרבה דיסטנס.
ועם זאת אני חש אלייך הכי הרבה קרבה, שאת זו שאני הכי ירא ממנה ומספר לה הכל
חוכמתך וטוב ליבך מחד והקשיחות הדקדנית שלך מאידך, איך הן חיות יחד?
דומה שאני יכול לחשוב על זה ימים ולא להבין, מה עשיתי טוב, שזכיתי להיות שלך?
תשובות לא בטוח שיש לי, רק אכרוסטיכון.