שנתיים באופן רשמי הוא שייך לה, נמצא אצלי אבל שייך לה.
אני אוהב את זה, גם הוא.
השייכות שלנו היא רגשית קודם כל, אנחנו לא חייבים סימנים, היא נוכחת בחיינו באופן קבוע.
שולטת בנו.
והנה אתמול הוא ענד לראשונה את הכלובון, זה שהיא רצתה שיהיה לי.
אדום ויפה ונעים ובעיקר מסמל את רכושה, מזכיר לו מה הן גבולות הגזרה.
גורם לי להרגיש עטוף ומוגן, גם אם בהתחלה לא תמיד זה נוח.
אבל הגוף וגם הוא, מסתגלים לשינויים, גם לחיים בכלובון.
אחרי מספר דקות אני יכול כמעט לשכוח את קיומו, הכלובון הופך כמעט חלק מאיתנו.
ואז אני הולך, והמנעול שנע כמו מטוטלת מתחת למכנסי מזכיר לי, מזקיר לו.
והוא מנסה להזדקף ומגלה שיש לו גבול וזה מחרמן ומגביל בו זמנית.
אז אני מתיישב, מצמיד רגליים, מרגיש את גברתי, את שלטונה וחושב עליה מחשבות של אהבה.
חושב על הרגע בו המפתח יהיה אצלה.
מצמיד ומחייך.
ביעף השעתיים היומיות שמקציבה לי גבירתי חולפות, ואני הולך להסיר אותו.
הרבה מאושר וקצת עצוב שהזמן נגמר.
רוצה לשוב ולענוד אותו, אם לא היום, אז מחר.
