דוב(ר) ההרמון

 
 
אפשר היה להתמכר למגע ידיה הנעימות על צווארי, אבל מהר מידי היא סיימה את המלאכה וכרכה סביבי את הקולר הכחול.
אל הקולר הנעים למגע היא חיברה רצועה.
אף אחד מלבדי לא יכול לראות את הקולר.
אף אחד לא מבחין ברצועה האלסטית שמחוברת אליו.
רק היא ואני.

נעים לי לחוש את הקולר, נעימה לי המחשבה שבסופה של הרצועה נמצאת ידה הענוגה.
שאני רכושה הקבוע.
נעים כל כך, עד שלעיתים אני מרגיש שהוא חלק בלתי נפרד ממני ואני שוכח מעצם קיומו.
וזו טעות, קשה.
כי גבירתי,זו האוחזת ברצועה, אוהבת לתת לי את המרחב, שארגיש נוח.
אבל, אוי לי אם אתפזר וארגיש נוח מידי.
אם היא תקבל את התחושה שאני רואה ברצועה ובקולר דברים, המובנים מאליהם.

ואם חלילה אשכח ולו לרגע, תבוא משיכה אחת קטנה שלה ברצועה, תזעזע אותי ותדביק אותי צמוד לרגליה.
אוהב, מתרפס ומנסה לפייס.

העולם כולו התנתק או שמא כיבה את עצמו.
כאילו לא היה החדר חלק ממנו, או לחילופין החדר ניתק ולא היה חלק מהעולם. 
ובחדר לא היה כלום, מלבדך.

את ורצונותייך, את ותשוקותייך ורכושך.
ואני שהייתי שם, אבל  הייתי אני אחר.
כל תשוקותי, ותאוותוי ותקוותי נשלחו להקפאה עמוקה, מלבד הרצון להיות עבורך ולהיות  הכי טוב שאוכל. 
כי זה העולם שלך. 
בעניי המכוסות ובנפשי המתמסרת התקיים הפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם אשר אתם זונים אחריהם".
מתוך רצוני להיות עבורך ולמלא את יעודי, אפילו לא חשתי בהשפלה שבהחפצה. 
בויתור על תאוותי בהוראה אחת שלך.
דווקא את המחבקת והדואגת, זו שהוציאה ממני רגש שלא ידעתי שהיה בי.
דווקא את מכולן דרשת, ראית בי והתייחסת אליי כאל חפץ נטול תחושות ותשוקות.
כל כך רחוק מכל מה שאת לימדת אותי להיות. 
ורק משהפשירו תשוקותי ותאוותי בשעות ובימים שלאחר מכן. 
רק כאשר נחתתי ושבתי לאיזון, הבנתי עד כמה העולם שאת בראת בחדר, היה יפה,נכון ונעים.
עולם מושלם.

פרולוג.
חדר' בפינתו מיטת אפיריון.
מול הדלת יש משהו או שמא זה מישהו, ספק אדם, ספק דוב, ספק חפץ.

הסרט שלי.

כרעתי בפינת החדר, ערום כביום היוולדי, מלבד כיסוי העיניים.
גבירתי עסקה בעניניה בחוץ ואני, רעב וצמא לגופה' תדלקתי את עצמי בתשוקה ורעד.
חיכיתי לרגע שבו תיכנס ותתיר לי לנשק ולחבק את רגליה. "יותר מידי זמן חיכיתי לרגע הזה", אמרתי לעצמי ודמיינתי איך אעשה זאת.
שנתיים שאני שלה. בעיני רוחי תכננתי איך אבקש ממנה קביעות ואולי היא אפילו תרצע את אוזני על משקוף הדלת או משהו.
ראיתי בעיני רוחי סרט מאוד ברור, ביימתי ומיקמתי את הדמויות שבראשי בתוך פריימים רבים ומגוונים.

הנה היא.

רעש טיפופי עקביה המתקרבים גרם לי לרעד.
היא הילכה בחדר עד שנעמדה מולי.
בחושך שעטף אותי, במקום בו היתה תשוקתי, רק רעשי עקבייה וריחה המתקתק היו בחדר.
בעולם.

היא נעמדה קרוב אלי ושאלה  "נו, דוב, ספר לי מה היית עושה בשביל לקרב את האף שלך לישבן שלי?"
המחשבה שהיא במרחק נשיקה, הריח  הנפלא שלה, הקול השקט והבטוח שלה וחיתוך דיבורה הבטוח ערפלו אותי.  
"הכל, גבירתי" עניתי  והיא ספק לא האמינה, ספק לגלגה "אתה אומר שהכל, אבל עוד 10 דקות מקסימום אתה תרגיש שהברכיים שלך כואבות רצח, ואתה תבכה לי" .
התחיבתי שלא אבכה, למרות שהרגליים איימו להרדם והברך להנעל.
התעקשתי להשאר על ברכי. להוכיח לה.
ניצחון שכזה.

גבירתי הניחה לי להשאר במקומי והתרחקה למספר דקות, עושה משהו,  עד שהורתה לי להגיע אליה.
פילסתי את דרכי בחשכה, מקשיב להוראותיה והגעתי בעקבות קולה אל מיטת האפיריון בו היתה.
רציתי לראות אותה, לגעת בה, לנשק את רגליה, אבל לה היו תוכניות אחרות: היא החליטה שהיום אהיה חפץ.

הוחפצתי.

מכל הדברים בעולם, אני? חבקן בלתי נלאה, נשקן נאלח, אני חפץ?  
"אתה תעשה מה שאני רוצה, איך שאני רוצה, אני לא רוצה לשמוע מילה או צליל בלי שאני אתן לך רשות", היא אמרה בחיתוך החד שלה, "אם אזהה היסוס, אני אפסיק  הכל" היא אמרה.
ואז הטילה פצצה של ממש "כשאתה כן יכול לדבר, אני לא רוצה לשמוע את הקול היבבני הזה שלך, אני רוצה לשמוע את הקול הגברי שלך".
מילא לא לחבק ולא לנשק, אבל לדבר בטון הרגיל? אני שונא את הטון היבבני הזה, אפילו כתבתי על זה פעם, אבל איך אצליח להיות אני בלעדיו? זה לא שאני רוצה להשמיע אותו, הוא משתלט עלי הרי. במיוחד כשאני איתה, במיוחד כשאני למטה.

אבל בחדר הזה, בזמן הזה מישהי אחרת שלטה והיא עשתה זאת בדרך שלה.
היא ידעה בדיוק מה היא רוצה ומה לא.
וממש במקרה, מה שהיא רצתה לא כלל את מה שאני חשבתי שאני רוצה.

בעבר, כאשר גבירתי רצתה לסנוט בי היא היתה מכנה אותי רובוט, מאז השתפרתי במידת מה.
והנה אני מוצא את עצמי כסוג של רובוט, חפץ נע על פי הוראותיה ומשמש אותה, היה בזה משהו מחרמן ומשפיל, אבל הייתי חפץ ולחפץ אין רצון.
או שאולי יש לו ואנחנו לא מודעים לרצונות של החפצים?  
בכל אופן לחפץ יש שימוש ואני הייתי החפץ הרב תכליתי שלה.

מגע או וילון?
את השעות הבאות בהן היא החפיצה אותי אנצור עימי לעד.
את ההוראות החדות וגם את תחושת חוסר האונים של מי שרוצה ולא יכול, של מי שנקלחה ממנו השליטה.
רצונו כבודו וכבודו נמצא הרבה אחרי כבודה ורצונה.

אחרי שעה ארוכה בעיניים מכוסות, גבירתי מציעה לי "עסקה":
"האם אתה מעדיף לראות או לגעת?", התשובה הנכונה היא גם וגם, אבל לאור העסקה המוצעת השבתי שלגעת.
"למה?" היא שאלה
"בגלל שלראות זה רק בשבילי, לגעת על פי רצונך זה להיות עבורך, גבירתי", עניתי בקול גברי עם הכנה לרדיופוני.
כיוון שנותרתי מכוסה עיניים, אין לי מושג אם היא חייכה, לצערי.
אבל עסקה זו עסקה.

אפילוג.

כמו באולם קולנוע שבו מקרינים כמה סרטים, גבירתי הכניסה אותי לסרט שהיא בחרה. .
והוא לא דמה לסרט שרץ לי בראש.
הסרט שגבירתי בחרה מנע ממני את היכולת לחבק את רגלייה, להדבק ולהצמד, אבל והסרט הזה, לקח אותי למקומות בהם לא חשבתי שאהיה, לתחושות שלא אשכח והשאירו בפה שלי טעם ענק של עוד.
כמו השנתיים האחרונות שלי כרכושה.

לבלוע את הרוק ולנופף בו.
פעם אחר פעם, משלט אחר משלט.
אני נופל בפנייך, נופל בידייך. 
נכנע לך ללא תנאי, גם אם אחרי קרב. 
לעיתים גם כניעה משפילה. 
כניעתו של מי שיודע שאין לו סיכוי. 
כי הרצון באושר שלך תמיד יכניע אותי. 
מניף דגל לבן עד שבמקום בו עמדה התנגדותי
תתקעי את הדגל הכחול שלך.
ותחייכי. 
ואחבק אותך, נזקק, אוהב וכנוע, מאושר שאת מחייכת. 
ודגלך עלי אהבה. 

אני רוצה לכרוע על ברכי לפנייך, להביט בך מלמטה למעלה.
אני רוצה לחבק את רגלייך, שעות. לספר להן כמה התגעגעתי, בנשיקות. 
אני  רוצה להרגיש את ידך המלטפת, לנשק אותה ולהכנע לה.
לזוז לאן שרק תיקח אותי, בלי להתנגד כלל. 
אני רוצה להרגיש את התחושה המיוחדת הזו ששום דבר לא דומה לה,  התחושה של האושר והפחד נפגשו לדואט מושלם.  
אבל הרבה יותר מהכל: אני רוצה לראות אותך מחייכת, גבירתי. 
יותר מכל מה שאני רוצה וחושק, אני רוצה שאת תהיי מאושרת וגאה. 

לרעוד. 
מפחד, כי את לא חוסכת שבטך. 
לרעוד. 

כי אי אפשר להיות שלך ולחפף.

לרעוד.
מהתרגשות, כי להיות שלך זה להרגיש אותך. 
להרגיש כמה את אכפתית, דואגת ומעורבת.
רכושנית, קשוחה ומלטפת.
לרעוד. 
מאהבה, מרצון ותשוקה לחבק אותך. 

האהבה שלי היא לא רגילה. 
היא חמה, רותחת, מבעבעת, לפעמים צועקת.
אבל אני שלך. 
אז אני מגיש לך אותה כמו שאת אוהבת.
מצוננת מעט, תרבותית יותר.
 
קל לזלזל באהבתו וכניעתו של נשלט.
עבד, אפס, הם רק חלק מהכינויים השגורים כלפי נשלטים.
בנאדם רוצה להכנע ולנשק רגליים, לא בדיוק תכונות מעוררת כבוד.   
קל גם למכור לנשלטים אשליות או לדבר גבוהה גבוהה. 
אבל אני לא אפס ולא באמת עבד. 
ואת לא כמו כולם, את מיוחדת. 

את דואגת שלא אשגה באשליות. 
ואת מעריכה. 
אותי האדם ולא רק את הדמות הכורעת מולך. 
אותי כנשלט. 
את מעריכה את האהבה שאני מרעיף עליך. 
את הכניעה שלי, כנשלט, את הגאווה שלי להיות שלך.
היא לא זולה בעינייך. 
להיות מוערך על ידי גבירתך, מה נשלט צריך יותר?

לתת לה.
את השליטה, המפתחות והגישה למחשבות.
לתת לה.
להוביל ולשנות, לשרוט ולסנוט.
לתת לה.
אותי ואת התשוקות שלי.
לתת לה.
ולדעת שהיא תשתמש בידע כרצונה.
תעקוץ, אולי גם קצת תשפיל.
ידע הוא כח והכח אצלה.  

לתת לה.
זה לתת לי
שקט,אושר וסיפוק.  
לתת לה, כדי שתחייך ותצחק.
לתת לה, סיבות לגאווה.
לתת לה, כי יש לי כח להכנע.
לתת לה, מאהבה ובאהבה.
לתת  לה, הכל.
ולהודות לה בקול. 
כי לתת לה, זה להשקיע בי.

המילים שלה חדות, חותכות ומדוייקות.

היא נוגעת, מתארת תחושה ומקום בכישרון כה גדול, עד שאתה לא יכול שלא לחוש חלק מהאירוע. 
בפעם הראשונה שקראתי אותן, המחשבה עליהן לא עזבה אותי ימים ולילות.
נשאבתי. 
וזה שהיא גבירתי לא משפיע במאום על האובייקטיביות שלי. 
מקום ראשון. מהמוצדקים. 

קצת יותר מ 30 שנה חלפו מאותו בוקר ועם זאת אני זוכר אותו כמו היה שלשום.

עדנה, היפה במורות בית הספר, היתה המורה לספרות שלימדה אותנו את שירת ימי הביניים.

צעירה, שחומה, שופעת וסקסית, היא נכנסה לכיתה בשימלה אדומה ונעליי עקב שחורות.

היא התיישבה ובעודה מעכסת רגלה לימדה אותנו את "שפל רוח" הקאנוני של אבן גבירול.

"שפל רוח, ברך וקומה

אקדמך בפחד ואימה "

שורר אבן גבירול והעיף לי את המוח.

עדנה הסבירה שקודם כל כורעת הרוח, אחר כך הברך ובסוף הגוף.

הנער שטוף ההורמונים מצא את עצמו מתחרמן מהמילים ומהרגליים של עדנה,  עד ששילחתי ידי דרך הכיס וסחטתי את עצמי.

כמו שבן דמותו של אברי גלעד ב'ארץ נהדרת' היה אומר זה היה "נפלא ומגעיל".

אל מאורעות אותו בוקר, ספק בזוי ספק נפלא, חזרתי אתמול.

בסלון של המוח, באיוור אליו מגיעים האורחים יש את הקלטות והאלבומים של החתונה, בר מצווה, טיול אחרי צבא, כאלו שאנחנו מראים לכולם.

בעליית הגג, במחסן מאובק משהו, עם דלת חורקת, אנחנו מאפסנים ארגזים עם אירועים שנזכור תמיד, כאלו ששכחנו שאנחנו זוכרים וגם אחרים שנעלנו עם 5 מנעולים.

השיחות שלי עם גבירתי, שולחות אותי לא אחת לקלטות הוידאו שמאופסנות ונעולות בעליית הגג של הזכרון.

אתמול שלפתי את הקלטת מהשיעור ההוא והסתכלתי על הנער ההוא בחיוך סלחני.

יעברו 30 שנה עד שהוא יתחיל להבין.

להיות נשלט פירושו להקטין את עצמך, ברוח, בברך, בקומה.

לכרוע, להשתחוות, לזחול, לנשק רגליים, נעליים, לנבוח ולנעור, 100 גוונים של שפלות.

והנה, כאשר אני חושב על עצמי היום, לעומת מי שהייתי לפני קצת יותר משנתיים, אני מוצא שלא רק שלא קטנתי, אלא שגדלתי מאוד.

פחות בגללי והרבה יותר בזכות גבירתי.

הייתי בעבר במערכות שליטה ארוכות כאלו ואחרות, אבל נדמה לי שמעולם לא חשבתי ולמדתי מישהו כשם שלמדתי את גבירתי.

מעטים הדברים שלימדו אותי, כמו שללמוד אותה לימד אותי.  

אפס הוא מספר האנשים שקיבלו את הסיסמא והמפתחות לארגז של קלטות הוידאו הישנות, מלבדה.

אחת ויחידה.

אז כן, רוחי אמנם כורעת ברך לפניה, וכמו שחדי האבחנה מבין קוראי הבלוג אולי הבחינו: אני מעריץ אותה.

אבל אני מרגיש בטוח מספיק להיות יותר אני ולא רק שגבירתי רוצה את זה, היא דורשת את זה ממני.

אם עד לפני מספר חודשים "שפל רוח" היה ביטוי שהייתי חותם עליו כתיאור של מצבי מול גבירתי, היום כבר לא.
"עניו רוח" יתאר הרבה יותר טוב אותי בבואי מול גבירתי.

עניו מספיק על מנת להודות שאני לא יודע, להקשיב, לסמוך ולתת לגבירתי לכוון ולהדריך אותי.

צניעות לא מזויפת ומודעת לעצמי.

גדול יותר, חזק יותר, אדיוט פחות.