דוב(ר) ההרמון

בושה, חרפה, מבוכה או השפלה.
עבור הצחוק שלך, גבירתי, אשלם בכיף. 

מוזיקה היא תרופה לנפש וככזו היא עניין מאוד אישי. 

לעיתים אנחנו נברח משיר או סגנון, עד שנחבק אותו ולעתים הוא פשוט לא ידבר אלינו. 
לפעמים המילים הן לא יותר מליווי קולי למוזיקה, בהרבה מקרים מוזיקת פופ היא כזו.

ולפעמים, המילים הן חלק עצום מהסיפור והן זורקות אותנו למקומות וזמנים, נותנות כח להמשיך. .
לעיתים נוגעות כל כך עד שאנחנו מתעמקים בהן. 
(בפודקסטט המצויין "שיר אחד" מספרים בכל פעם את סיפורו של שיר אחר, מומלץ מאוד הפרק עם אהוד בנאי ומהרי נא")

ברוב מקרים, הסיפור שמאחורי השיר פחות מעניין אותנו. 
כי הנה יש מוזיקה שמשתלבת עם מילים שנוגעות, ועכשיו המילים הן כמעט שלנו, אז לא אכפת לנו "מה רצה המשורר להביע". 

את, גבירתי, את שיר מיוחד מאוד. בטח בעיני. 
מוזיקה יפה מאוד, הרמונית, מדוייקת, סימטרית ומאוד שונה.צליל אחר.  
את, גבירתי, שיר שמצמיד אותך למקלטים (איזו מילה יפה וישנה) בכל פעם מחדש. 
אבל למרות שמהרגע הראשון אי אפשר להתעלם ממך, את לא שיר פופ קליל.
את יצירה הרבה יותר עמוקה, רבדים של מוזיקה שרצוי להאזין לה עם אוזניות איכותיות כדי לא לפספס אף צליל ויש עשרות.
פילהרמונית ומוזיקת רוק, יחד, בשלום מקסים. 
 
המילים בשיר שלך, גבירתי, חודרות לתוך הגוף. 
אבל, אפילו זה לא מה שעושה את השיר הזה לכל כך מיוחד ויפה בעיני.
והנה הוא הדבר: 
כשמעמיקים במילים שלך, כאשר לומדים מאיפה באו ואיך נכתבו המילים לתוך השיר, אי אפשר שלא להתפעל יותר. 
מכל מילה, אות ותו שאף אחד מהם לא הוצב במקרה, עד שנראה שסותתו ולא "רק" נכתבו.  

להאזין, להתמוגג להרגיש ולהתרגש. 
ולרצות להיות בית, או אפילו שורה בשיר הזה. 

הלילה הולך לישון, עוד מעט יבוא היום.
אני יושב ומביט בהם מחליפים משמרת.
וחושב עלייך, גבירתי.
אני רוצה להיות שמיכת פיקה שמחבקת אותך.
רוצה להיות הרכות המלטפת שמנעימה לך את הלילה.
רוצה ובינתיים אני חושב על החיוך הקטן והשדוני שלך.
לפעמים נדמה לי שאמכור את עצמי, בשביל החיוך הזה.
ולמכור אני לא יכול ולא רוצה, כי אינני רכושי אני.
תודה לאל ולך, אני שלך. 
בבקשה תחייכי, גבירתי.
גם אם חיוך קטן.
בלי החיוך שלך, גבירתי, נצחוני, הוא תבוסה.
החיוך שלך, הופך ברגע את תבוסתי לניצחון.

זה לא כתר, זה ביגל'ה .

אני צופה בה במתח גדול, שמתחלף עד מהרה להשתאות.
היא שקטה, בטוחה, משדרת ידע מופלג וצניעות לא מוגזמת, גם יחד.
אירוע הכי לא בדסמי שיכול להיות, אבל ניכר מיד שהיא שולטת.
שולטת באירוע ביד רמה ובשקט.
אני מסיר לרגע את המבט ממנה ומביט על האחרים, ניכר שהם מוקסמים ומהופנטים.
שולטת בחומר ויותר מכל, שולטת בעצמה.
דקות לפני האירוע, היא התבשרה על תקלה שהיתה מערערת שקט של כל אחד.
גם היא התערערה במקצת, אבל כמו כוכבת שמגיעה בשיאה לרגעים החשובים , אף אחד לא יכול לנחש שמשהו ערער את השקט שלה.

אני רוצה להתפרץ ולצעוק "המלכה הזו, זו גבירתי", אבל אני זוכר שגבירתי צנועה, נעימת הליכות, מסובבת ראשים, אבל אינה מנקרת עיניים ומשהו בי רומז לי שהיא פחות תתחבר למחווה השלוכית שלי. 😏 

אז אני מתאפק, למרות שזה לא קל.
איפוק זה כח.
 

*המציג אינו דוב. 

מחשבות עמוקות, מתערבבות עם פחדים. 
חלומות מוזרים, מתערבבים עם תשוקה. 
ההתרגשות לנוכח דאגתך, משתיקה את הדאגות שלי. 
ובינהם אוסף של אותיות שמסרבות להפוך לטסקט. 
וגעגוע למגע ידייך, גבירתי, שחורך את הנשמה.  
את עמוק בלב שלי, גבירתי.
בחלומות ובתשוקות שלי. 
את בסיסמאות שלי. 
 

אחד הדברים היפים, אך הקשים, שאני עובר תחת שלטונה של גבירתי, זה הצורך להתמודד. 

להתמודד עם עצמי, קודם כל עם עצמי, על מנת שאוכל להתמודד עם האתגר שבלהיות שלה. 
אני לא מתכוון פה למתג את עצמי כפחדן, כי עשיתי כמה דברים אמיצים בחיי. 
חיים אינם רק בריחה, בטח לא כשלון מהדהד. 

וכן הרעש הזה הוא של אבל שמגיע ואומר: 
אנחנו, או אם אדייק (כי אין לי מושג אמיתי לגבי אחרים) מחביאים לא מעט דברים מהם ברחנו
דודו טסה כתב "עדיף הטירוף, השיגעון, רק לא הפחד הוא גומר אותי" ובמקרה שלי, הוא משתק אותי.
פחדים, חלקם נולדו בדין וצדק, ניהלו ומנהלים אותי בלא מעט תחומים. 
בחלק מהמקרים  סגרתי את הפחד באיזה חדר, נעלתי ופחדתי לפתוח.

להיות שלה זה לרצות להכנס לחדר הסגור והחשוך, גם אם גדלו שם חיות שורטות, גם אם אפול. 
להכנס ולנסות להדליק בו את האור.

להתמודד. 

שבת שלום. 

נכדי היקר.
זה היה לפני 42 שנה, השנה היתה 2020 ומגפה השתוללה בעולם.
בארה"ב, שהיתה אז חזקה כמעט כמו סין של היום, היה נשיא מוזר עם שיער כתום.
בישראל, היה ראש ממשלה עם שיער סגול, שהוגש נגדו כתב אישום על כך שהתקשורת (ששנאה אותו), העניקה לו סיקור אוהד.
 וזה היה הדבר הכי פחות מופרע כאן, כי תוהו ובוהו זה סדר פסח לעומת מה שהלך כאן.

נשים חסודות ושומרות חוק התגנבו למניקוריסטיות, אנשים שחגגו חתונה סיימו אותה במעצר אחרי שהלכו מכות עם שוטרים, (שנכנסו עם אלות ונשק לפזר את החתונה).
שרות שיקרו בחקירות אפדימיולוגיות, אולי כי פחדו ממה שיקרה כשיתברר שהיו בטבריה.
חברות פרלמנט מאותה מפלגה קיללו זו את זו, בתוך הממשלה היתה קואליציה ואופוזיציה שהטרילו וקיללו אחת את השניה כאילו היו 2 חברות מפלגת שלטון...

ואני? בשביל לשמור על שפיות, הסתופפתי למרגלותיה של הגבירה הכי טובה, יפה וקשוחה בעולם.

היא היתה לי לעיר מקלט, לאהובה, גבירה, אם ואחות.

אם התקופה הזו היא לילה,
גבירתי, את היא הירח שמאיר לי את הדרך.
כוכב הצפון שמכוון את דרכי. 
ואם אני במדבר,
את, גבירתי, היא האואזיס אליו אני צועד.
התקווה. 

כשתסתיים גלותי הכפויה,
ואגיע אלייך, גבירתי,
אכרע על ברכי, מאושר ועייף.
אנשק את האדמה שלמרגלותייך
כמו היתה אדמת מולדת רחוקה,
נחלה יקרה.
ואלגום אותך.
אוהב,צמא ואסיר תודה.

הייתי לבד וכ"כ רציתי, לגמור.
אבל לא הייתי מספיק טוב וקשוב והרשות לא ניתנה.
את מלמדת אותי ואני אומר תודה על כך, גבירתי.
להיות שלך זה נפלא, תמיד.
גם כשהרשות לא ניתנת.
עבדתי ובין לבין הסתכלתי לא פעם ולא פעמיים על תמונתך.
ורציתי מאוד, לגמור.
ופחדתי ללכת לישון לפני שאהיה מאוד עייף.
וכשהייתי כבר עייף מאוד, בטוח שארדם, הצמדתי שתי רגלי, התכדרתי במיטה וחשבתי עלייך ועליי.
חשבתי על כמה אני בר מזל להיות שייך לך, כמה טוב שאני לומד בדרך הזו.
עניו ואוהב את גבירתו הרגשתי כל כך קטן, אבל עוד יותר שלך.
מקבל באהבה את פסיקתך ויודע שאת צודקת.
נרדמתי.