דוב(ר) ההרמון

לפני שאני נשלט שלך. 
לפני היותי חלק מהרמונך. 
לפני שאני מציית לך. 
לפני שאני מעריץ אותך. 
לפני הכל, אני אוהב אותך. 
אוהב את האדם שאת.
ורוצה לחבק אותך. 

רבים שואלים אותי "רוסו, איך זה להיות אחד משלושה נשלטים בהרמון?" 
מלבד העובדה שאף אחד לא באמת שאל, מדובר בשאלה טובה והתשובה לה עמוקה למדי. 
כי לכאורה, הייתי אמור להרגיש פחות.
אני בסה"כ 0.333333 מנשלטיה שזה פיחות לעומת ה 0.5 שהייתי עד לפני זמן מה. 

אז למה זה מרגיש הרבה יותר? 
כי כשאני מסתכל עליהם וביחוד על הדאגה והמחשבה של גבירתי לחבריי, אני יכול לראות ולהבין כמה דאגה ומחשבה היא משקיעה בנשלטיה. 
כמה אין מדובר במשהו שהיא לוקחת בקלות דעת. 
אכפת לה וחשוב לה מאוד שיהיה להם טוב. 
 
רוצה להגיד, כשאני רואה כמה אכפת לה מהם, אני מקבל שיקוף של כמה אכפת לה ממני.
ואז אני מתרגש פי כמה, כי זה יותר.
הרבה יותר. 

אדיוט. 

כמה אדיוט יכול להיות דוב? לפעמים גדול ולפעמים ממש ענק.
לאחר מספר הערות והארות ואחרי ששבתי ושגיתי, הטילה עלי גבירתי עונש. 
וכיוון שגבירתי מכירה אותי טוב מכולם, לא קל היה העונש, אפילו קשה מאוד.
התחננתי לפניה, ביקשתי את רחמיה.  והיא נעתרה והמתיקה עונשי. 
היא הטילה עלי עונש מעצבן אך לא נורא, שאמור היה ללמד אותי לא לחזור על טעותי. 
אבל באדיוט ענק עסקינן וכעבור יום שבתי על אותה טעות. 

גזר דין. 

הפעם ידעתי שאין טעם שאתחנן, הרווחתי את עונשי. 
גם גבירתי חשבה כך והטילה עלי עונש קל רק במעט ממוות ביסורים, או שמא היתה זו דרכה לארגן לי מוות ביסורים. :-) 
אבל לא רק יפת עיניים היא גבירתי, אלא גם מתוקת לבב והיא החליטה להקל בעונש ולהחזירו לעונש המקורי. 
מפחיד, קשה, אבל אפשרי. 

ניקנור

רצה הגורל, המקרה ולוח השנה היהודי ולא יכולתי לבצע את גזר הדין מיד כאשר גבירתי גזרה עלי את עונשי.
וכך, מצאתי את עצמי פונה אל גבירתי טובת הלב ומבקש עיכוב ביצוע. 
בטובה וחוכמתה, גבירתי הסכימה לבקשתי. 
אולי כיוון שידעה שמעתה תודעת העונש תנקר במוחי כמו ניקנור מפינוקיו ולא תניח לי
והיא ניקרה. . 
וככל שניקרה, גדל במוחי העונש והפחד ממנו, עד שביצוע גזר הדין הפך בעיני, לאיזה אבלולו מפחיד  שחונה במוחי ולא מניח.  

ביצוע. 

כל כך פחדתי ממנו, כל כך רעדתי ממנו עד שברגע הראשון שהתאפשר לי, מיהרתי לטקס ביצוע גזר הדין. 
רציתי לשלם את חובי, להיות אחרי זה. 
כיוון שהצדק צריך להעשות ולהראות התייצבתי מול המצלמה,למען תראה וירא.
למען תראה גבירתי ועבור היראה שלי, כי אני צריך לתקן את דרכי ואני צריך ללמוד בדרך הקשה. 
בוצע העונש. 
כאן אני אמור לכתוב שזה היה לא נורא, אבל זה יהיה שקר.

עונש  שהוא פרס ולהיפך. 

העונש הגיע לי, אין כאן ספק.
יש מחיר להיותך אדיוט. 
העיכוב העצים את הרגע והפך אותו מפחיד יותר.
אבל דבר אחד זכרתי: כאשר גבירתי תקום בבוקר ותצפה בטקס היא לבטח תצחק. 
גבירתי צוחקת בבוקר, זה פרס אדיר.

לייחל לרגע בו אהיה איתך. 
ולרעוד ממך. 
להתגעגע אלייך.
ולהתיירא ממך.
להשתכר מיופייך.
ולהזדקף כשאת נוזפת. 
את הדבש והעוקץ. 
השושן והקוץ.
התשוקה והפחד.
שנרקחים להם יחדיו 
במרשם שרק את מכירה. 

לא ברור איך ולמה, אבל הויזואל פתאום צף לפני כמה שנים. 
היא דמות חינוכית, אני ילד קטן,טוב סה"כ ושמנמן ואז היא תופסת אותי  משכיבה אותי על ברכייה ומול כולם מפליקה לי בטוסיק. 
לא זכור לי אם אפילו ספרתי על זה להוריי, הדחקתי את זה. 
אני זוכר היום את שמה, פרצופה (באופן כללי) ואת התחושה. 
כמה השפעה יש לארוע הזה ולאירועים אחרים שקשורים אליה על העובדה שאני כאן? אין לי מושג.
אבל דבר אחד בטוח: לא הייתי מוכן והיא צילקה את נפשי. 

וזה העניין, שלא הייתי מוכן. 
הייתי ילד טוב, אחד שלא חטף בבית. 
כשאתה מוכן לחטוף אתה מתגונן, בין אם בגוף או במוח. 
אבל כשאתה לא מוכן, אתה מקבל טריחה* שתזכור לכל החים, בין אם במודע או בתת המודע.  

חלק מהחיים זה לחטוף ולקום, הבעיה עם לחטוף כשאתה לא מוכן, היא שאחר כך אתה מתגונן, תמידית כמעט. 
וזה מונע ממך לפעמים, להרגיש. 

זה נכון למכה פיזית או פסיכולוגית, זה נכון להפלקה, לפגיעה באמון או לגלות שמישהו רוצה ברעתך.
האם אני כועס עליה היום?התשובה היא חד משמעית לא, כי זה לא יעזור. 
אני זה אני, עם השריטות והצלקות ואין לי שום יכולת להמנע מכך. 
רק לנסות להמנע מלהיות לא מוכן בעתיד. 

במקום מסויים אני אפילו חייב לה תודה.
אם כולם טובים ואין רע, אז אתה לא מעריך את הטוב. 
ואם יש משהו שנוכח אצלי, מלבד זהירות זו הכרת הטוב.  

*מכה. 

הוא אוהב את הבוסית שלו, למרות שהיא מאוד קשוחה אליו.
הוא אוהב לעבוד, מאוד אוהב לעבוד, אבל מאז היא הבוסית שלו הוא עושה לרוב עבודות פחות משמעותיות, בטח לא את אלו שהכי מגרות אותו.

העובדה שהוא מקבל משכורת רק כשהיא מחליטה, לא תמיד קלה לו.

אבל אחרי שנים הוא מאושר, הוא למד לעצור את עצמו, להיות צנוע יותר ולהשמע להוראותיה.
הוא אוהב אותה, את הראש שלה, את הקשיחות שלה, גם כשהיא מודיעה שהאישור שנתנה לו לקחת מפרעה מקרן ההשתלמות בוטל.
הוא בנה על המפרעה, אבל הוא ידע שהיא צודקת. 

זו לא הפעם הראשונה שיש לו בוסית, אבל היא שונה ומיוחדת ולכן התקופה הזו לא דומה למה שהיה.
ובטח לא דומה לימים שהיה עצמאי, לפני שקיבלה אותו לעבודה אצלה.
הוא שנא את עצמו ואת הבזבזנות שאיפיינה אותו בימים שהיה עצמאי.
פזרנות שגרמה לו להפסיק להתרגש מהשכר ומהסיפוק שבקבלה שלו, סיפוק שנובע קודם כל מכך שהבוסית שלו מרוצה.
הוא אוהב אותה.
כל כך אוהב שלא פעם הוא חשב לעצמו: כמה טוב היה אם לא רק הבוסית שלו היא היתה , אלא הסוהרת שלו.  
כמה חושק הוא להיות האסיר שלה.

* הז' של דובי. 

האנשים יפים, האוכל נהדר, השיחה קולחת. 
אפילו צחקתי. 
אבל את לא כאן ואני לא איתך. 
וככל שנעים לי, גם צובט לי מאוד.
דואליות.  

אני דובי ואני מכור לזמן שלי איתך, גבירתי. 
Anonymous Bears

מציאות סוריאליסטית. 
ממש.
אנשים הולכים מכות ברחובות וזו האלימות הקטנה, כי ברשתות החברתיות תולים אנשים. 
אני מסתכל על החברה שלנו ונעצב. 
אנחנו כמו חבילה של דוקים אחרי שהטילו אותם לרצפה. 
פרגמנטים פרגמנטים, פזורים בחלקנו הגדול. 
הרבה יותר שינאה מאהבה. 
והנגיף, הוא זורק זין על פוליטיקה ועובר מאחד לשני. 
משמיד דור שלם, של בוני ארץ. 
את הנפשות של רובנו אנחנו משמידים במו ידינו ואצבעותינו. 
עם השינאה, המילים הקשות והרוע. 

ובזמן שאני פוחד שנגיף ירים את אחד מהדוקים שליבי אוהב. 
אני נצמד הרבה יותר חזק לגבירתי ואל חבריי להרמון.
אל מקום של אמת.  
של דאגה הדדית וחום.
בלי שינאה.
זה לא תקופה קלה לאף אחד.
אז אני עבורם, הם עבורי.
וכולנו יחד עבורה. 

אם פעם הייתי ערום מולה, חשוף, הרי שעכשיו דומה שגם עור אין בי.

והיא מביטה, לומדת, חוקרת.
ולמרות שלפעמים נדמה לי היא מכירה אותי טוב ממני, דומה שלפעמים היא נתקלת בהתנהגות לא מוכרת ולא מובנת שלי.
לפעמים זה מכעיס אותה.
ואחרי הכעס באה העמקה, והיא מגלה בי דברים שאני הדחקתי.
אוצרות ארכיאולוגים שחול הזמן ובריאות התודעה קברו ושימרו כמות שהן.

לפעמים אני מוצא את עצמי מביט בה דואגת למישהו אחר, מעניקה ומפנקת.
ואני נפעם, היא הרי לא חייבת, אני יודע.
אבל זה חלק ממנה, זה כ"כ build in אצלה, שכלל לא ברור לה על מה אני שח.
"דוביייייי" הוא נוזפת בי כשאני אומר לה כמה שזה מדהים אותי ואני עוצר.
ואז אני אוהב אותה יותר.
כי אני מבין טוב הרבה יותר,  את מה שעובר עלי.  

מתוך הרכושנות המיוחדת שלה והדאגה האימהית שלה, היא דואגת לי.
כי אני רכושה.
היא לא רק רוך וליטופים.
היא גם קשיחות וקפדנות.
וכשהיא מחליטה להעניש היא משתמשת היטב בהיכרות שלה איתי, עם הפחדים שלי, יש לה שוט.
והיא יודעת  לנופף ויודעת טוב יותר להשתמש .  
הסדר חוזר על כנו.

ואז כמו בניתוח, אני שוכב מולה והיא נוגעת בעדינות וברוך בכאב שלי, בזכרון שלי, בנפש שלי. 
אני מורדם, אבל ער לחלוטין. 
היא מזיזה בעדינות, שולפת ומחברת שברי זכרון חרס לכדי כד שלם ויפה. 
והיא עושה את זה תוך כדי החיים.
תוך כדי תנועה, שלה ושלי 

וזה מרגש ומטלטל אותי ולפעמים אפילו מעייף אותי פיזית.
ואז אני בוכה קצת. 
כי טוב לי.

ברגעים של טוב, כדאי לזכור את הרע ובעיקר את העובדה שהטוב הוא זמני.
ברומא כאשר הקיסר היה עורך את הטריומף שלו והעם היה מריע לו,  לידו היה עבד שתפקידו ללחוש באוזנו "Memento mori"  שפרושו "זכור שאתה חייב למות'. 
זה לא אומר שאסור להנות מהטוב, מטעמו המתוק של ניצחון, מהאושר. 
להיפך, כדאי ואם היה אפשר גם לחייב בחוק, זה היה חוק ראוי. 
אבל באותה נשימה  גם לזכור את הזמניות. 
כי רק ככה מעריכים באמת את הרגע. 

להיות צנוע מספיק על מנת לדעת שכשאתה מקבל משהו, הוא יכול להלקח ממך.
כמו הקיקיון של יונה.
לבלוע רוק ולהגיד תודה על מה שניתן  ועל שנלקח.
לחבק את האושר ולזכור שהוא זמני.
גם העצב. 
סיום אופטימי.