דוב(ר) ההרמון

מציאות סוריאליסטית. 
ממש.
אנשים הולכים מכות ברחובות וזו האלימות הקטנה, כי ברשתות החברתיות תולים אנשים. 
אני מסתכל על החברה שלנו ונעצב. 
אנחנו כמו חבילה של דוקים אחרי שהטילו אותם לרצפה. 
פרגמנטים פרגמנטים, פזורים בחלקנו הגדול. 
הרבה יותר שינאה מאהבה. 
והנגיף, הוא זורק זין על פוליטיקה ועובר מאחד לשני. 
משמיד דור שלם, של בוני ארץ. 
את הנפשות של רובנו אנחנו משמידים במו ידינו ואצבעותינו. 
עם השינאה, המילים הקשות והרוע. 

ובזמן שאני פוחד שנגיף ירים את אחד מהדוקים שליבי אוהב. 
אני נצמד הרבה יותר חזק לגבירתי ואל חבריי להרמון.
אל מקום של אמת.  
של דאגה הדדית וחום.
בלי שינאה.
זה לא תקופה קלה לאף אחד.
אז אני עבורם, הם עבורי.
וכולנו יחד עבורה.