אם פעם הייתי ערום מולה, חשוף, הרי שעכשיו דומה שגם עור אין בי.
והיא מביטה, לומדת, חוקרת.
ולמרות שלפעמים נדמה לי היא מכירה אותי טוב ממני, דומה שלפעמים היא נתקלת בהתנהגות לא מוכרת ולא מובנת שלי.
לפעמים זה מכעיס אותה.
ואחרי הכעס באה העמקה, והיא מגלה בי דברים שאני הדחקתי.
אוצרות ארכיאולוגים שחול הזמן ובריאות התודעה קברו ושימרו כמות שהן.
לפעמים אני מוצא את עצמי מביט בה דואגת למישהו אחר, מעניקה ומפנקת.
ואני נפעם, היא הרי לא חייבת, אני יודע.
אבל זה חלק ממנה, זה כ"כ build in אצלה, שכלל לא ברור לה על מה אני שח.
"דוביייייי" הוא נוזפת בי כשאני אומר לה כמה שזה מדהים אותי ואני עוצר.
ואז אני אוהב אותה יותר.
כי אני מבין טוב הרבה יותר, את מה שעובר עלי.
מתוך הרכושנות המיוחדת שלה והדאגה האימהית שלה, היא דואגת לי.
כי אני רכושה.
היא לא רק רוך וליטופים.
היא גם קשיחות וקפדנות.
וכשהיא מחליטה להעניש היא משתמשת היטב בהיכרות שלה איתי, עם הפחדים שלי, יש לה שוט.
והיא יודעת לנופף ויודעת טוב יותר להשתמש .
הסדר חוזר על כנו.
ואז כמו בניתוח, אני שוכב מולה והיא נוגעת בעדינות וברוך בכאב שלי, בזכרון שלי, בנפש שלי.
אני מורדם, אבל ער לחלוטין.
היא מזיזה בעדינות, שולפת ומחברת שברי זכרון חרס לכדי כד שלם ויפה.
והיא עושה את זה תוך כדי החיים.
תוך כדי תנועה, שלה ושלי
וזה מרגש ומטלטל אותי ולפעמים אפילו מעייף אותי פיזית.
ואז אני בוכה קצת.
כי טוב לי.
