דוב(ר) ההרמון

אני נושם בקצב ליבך. 
מרגיש אותך. 
ואת, גבירתי, מרגישה כשאני מרגיש אותך.
וזה נעים. 

מר סדר וגברת כאוס. 
החיים שלנו נמצאים בפער התמידי שבין הסדר לכאוס, בין התוהו ובוהו לבין 'וירא אלוהים כי טוב' של יום שישי. 
אנחנו שואפים לסדר, אבל מידי פעם המציאות כאוטית ואנחנו מוצאים עצמנו מתמודדים עם ההשלכות שלה. 
נדמה ששום דבר שאנשים שלא חיו במלחמות עולם (או אולי במלחמת הבלקן) לא דומה לכאוס שיצרה הפנדמיה הזו. 
מליוני אנשים שחייהם התהפכו, מקצעות שהפכו לא רלוונטים ביום, תהליך מדהים של מעבר לעבודה מרחוק ואחריו, מי יודע איך יראה עולם הנדלן העסקי?
וזה בלי לדבר על האנרכיה ברחובות. 
ומתוך הכאוס הזה, אתה מחפש את הסדר.
את השליטה שלך בחיים ובאירועים. 

להיות נשלט. 
לכאורה להיות נשלט זה עניין כאוטי, הנה אתה מעניק את השליטה למישהי אחרת. 
ימים אני מסתובב עם השאלה, למה אני מרגיש שהיותי רכושה של גבירתי הוא דווקא הסדר? 
למה מציאות אחרת היא הכאוטית בעיני.
בשביל התשובה תצטרכו להמשיך לקרא. :-) 

לובסטרים. 
כדי לחיות, לובסטרים צריכים בית ליד בית קפה. 
או במקרה שלהם רצוי סלע עם צדפים.
רק שיש הרבה  יותר לובסטרים ממקומות מושלמים. 
אז החזקים תופסים את המקומות הטובים. 
איך יודעים מי חזק? ברוב המקרים לובסטרים, כמו בני אדם יכולים להעריך מה הסיכוי שלהם. 
אם זה לא קורה הלובסטר שחושק לגרש את השני ינסה תנועות מאיימות שיענו בתנועות של הצד השני. 
ברוב המקרים שנשארו - הם יבינו מי חזק יותר והשני יוותר. 
הקטע המעניין קורה כאשר שניהם מאמינים בכוחם. 
או אז, יתחיל קרב קשה ואלים בסיומו המנוצח יפנה את הזירה.
הקרב ישפיע על שני הצדדים.   
השפעת התבוסה על המנוצח תהיה אדירה, הוא ירגיש כה מובס וחלש עד שהדבר יתבטא במבנה הכימי של המוח שלו. 
יותר אוקטופנין על חשבון סרוטונין.

הוא יהיה כה חלש ומובס עד שהוא יפחד להכנס לקרב גם מול לובסטר שלפני התבוסה היה בורח מפניו. 
אצל המנצח התוצאה תהיה הפוכה. 

הקטע ההכי מעניין הוא שאם חושפים את אותו לובסטר מובס לסרוטונין, הוא נדרך, מרגיש בטוח וחזק. 
ויהיה נכון להלחם גם אם אותו לובסטר שהביס אותו. 
(הזדמנות נהדרת להמליץ לקרא ולשמוע את ג'ורדן פיטרסון) 

סרינה ווילאמס מול הרשת.  

פטריק מורטוגלו החל לאמן את סרינה ויליאמס אחרי פציעה קשה שעברה ב 2012. 
ויליאמס, מפלצת טניס של ממש בעולם טניס הנשים, כמעט ופרשה בשל סיבוך בניתוח.
להלן כאוס.
מיד לאחר החזרה שלה היא הודחה בסיבוב הראשון בטורניר חשוב.
הבטחון שלה התערער והספקות באשר ליכולתה לחזור לצמרת הטניס הדהדהו בראשה. 
מיד אחרי אותו כשלון היא החלה להתאמן אצל מורטוגלו. 
זה לא היה פשוט בהתחלה, כיוון שהוא היה צריך לרכוש את האמון והכבוד שלה.
אבל מרגע שזה נעשה וסרינה סמכה עליו, החלה הנסיקה שלה. 

בתקופה הראשונה שאחרי הפציעה, הביצועים שלה כאשר היתה עולה לשחק מול הרשת, היו חלשים מאוד.
עבור שחקנית בסגנון שלה, מדובר בבעיה אמיתית. 
מורטוגלו היה יכול להציף בפניה את הבעיה, אבל הוא הבין שהבעיה היא לא טכניקת משחק, אלא  מחסור בסרוטונין. 
במילים אחרות -ביטחון עצמי.
הוא אמר לוויליאמס "שמעי, עברתי על הסטטיסטיקה שלך וכשאת מול הרשת, ב 80 אחוז מהמקרים הנקודה תהיה שלך" 

סרינה לא טיפשה ואמרה שהיא מרגישה שהיא איומה מול הרשת.  
התשובה של מורטוגלו היתה "אני לא יכול לשנות את התחושה שלך, אני רק יכול להראות לך נתונים סטטיסטים" 

האמת היא שאלו לא היו נתונים אמיתיים.
אבל זה לא חשוב, כי החשיפה הזו של סרינה לסרוטונין גרמה להם להיות נכונים בהמשך.
(המלצה 2:  The playbook, נטפליקס)  

צחוק וסדר. 

הייתי לובסטר מובס. 
מסיבה לא לגמרי מובנת או רציונלית, גבירתי לקחה אותי והפכה אותי לרכושה. 
רכושה זה תואר מחייב. 
מהר מאוד ועם הרבה אמת וקשיחות היא כבשה את אמוני, גרמה לי להעריך אותה ולהקשיב לה. 
להאמין לה. לסמוך עליה. 
ואז במילים טובות, במילים קשות ובמילים מצחיקות, גבירתי חשפה אותי לסרוטונין. 
נכון יהיה להגיד שהיא מאזנת הסרוטונין שלי.
כי כשהיא חשה שאני עף על עצמי, היא מנחיתה אותי. 
לפעמים גם מפליקה ומשפילה. (להלן אוקטופומין)  
היא הסדר שמאפשר לי להיות חזק יותר ומפוקס יותר מול הכאוס.

בתמורה אני מצחיק אותה.

מידי פעם. :-) 

שום דבר לא יגרום לך להיות נאמן לממונה ולעשות למענו, מאשר כשהוא מחבק אותך, תומך בך ונוסח בך ביטחון כשאתה חלש יותר, מוגן פחות.
 
זה נכון גם ביחסי שליטה. 
תודה, גבירתי.

בציפורניים ארוכות ומטופחות. 
במילים קטנות וגדולות. 
בחיבוק, במילה טובה או קשה. 
ובעיקר במעשים. 
את נוגעת בי, גבירתי, מרגשת אותי.
בכל פעם מחדש
את גורמת לי להשתוקק לעשות כל שתרצי. 
בכל פעם יותר. 
כדי להגיד לך תודה. 
רק שתחייכי.
כדי שאחייך. 

כזה אני, אגואיסט. 

חומוס טוב זו אומנות ועונג שמימי.

בשביל חומוס צריך יד שיודעת להכין, זן מתאים, ידע וסבלנות.

אמר פעם מישהו "חומוס עושים באהבה, או שלא עושים בכלל".
אמר וצדק.
מעטים יודעים שהסוד הגדול באומנות הכנת החומוס, הוא בהסרת הקליפה הדקיקה ששומרת על החומוס. 
השלב הראשון והלא מסובך השריה ארוכה. 
חלק מהחומוסים כ"כ חלשים, עד שכבר בשלב ההשריה הם משילים את הקליפה.
זה נחמד, אבל לא מאתגר ולא משהו שאפשר לבנות עליו.
מאידך יש את החומוסים הנודניקים שמתעקשים שלא להשיל את הקליפה.
אלו יבעסו כ"כ עד שעדיף יהיה להפטר מהם.
לכן בחירת הזן כה חשובה. 
 
יש הרבה דרכים וטכניקות להפריד בין החומוס לקליפה, חלקן יותר עדינות וחלקן יותר אגרסיביות.
בחלקן החומוס נשבר.
זה לא נעים לראות חומוס שבור, אבל לא מונע מאיתנו להגיע לחומוס מצויין.


בכל אופן, יש קונצנזוס שהדרך הנכונה ביותר היא בישול ארוך, לפעמים בתוספות של חומרים שיאיצו  במעט את התהליך. 

ואז הפשטה של הקליפה מהחומוס.
כל מי שהכין חומוס יודע כמה היא נעימה ויפה.

חומוס טוב, מבושל היטב ונטול קליפה יהיה  מבריק יותר, יפה הרבה יותר.
והוא מצע נפלא ליצירה אמיתית.
יש מליון דרכים להוסיף ולטבל ואצל כל אחת יתקבל מרקם שונה.
רבים מהם טעימים מאוד
ולכן יש מקום להרבה מתכונים. 
כל אחת וטעמה, כל אחת ונסיונה.
בהצלחה. 

עד כאן חומוס.
עכשיו קצת מתמטיקה:
במקום חומוס הציבו נשלט.
במקום קליפה הציבו התנגדות ואגו.

תודה, אני הייתי רוסו.

יש משהו מוזר ומרתק במחול הזה, שבינה לביני. 
הייתי כותב מחול חרבות, אלמלא באופן אמיתי רק צד אחד מחזיקה בחרב. 
ואני רוקד. 

ובריקוד הזה, היא מציגה את החרב. 
לא חרב פיזית, כי אם רעיונית.
היום זו יכולה להיות חרב אחת ומחרתיים אחרת, תמיד יהיו כמה חרבות באוויר. 
במיומנות של זורו, כאילו בנונשלט, היא מנופפת בה מידי פעם. 
ואפילו אני, שאינו צ'כוב, יודע מה קורה במערכה השלישית עם חרב מהמערכה הראשונה.  

אז אני מנסה לנוע, להתחמק. 
חי באשליה שהתנועות שלי מונעות מהחרב לפגוע בי. 
אהיה טוב אלי  ואגיד שהוא טבעי, הרצון לעשות משהו.
טבעי, אך לא רציונלי.
 
כי אין למחול שלי שום השפעה על יכולתי להתחמק. 
מדובר בלא יותר מרפלקס, לעיתים משעשע ולפעמים פאתטי.
במקרה הכי טוב מבחינתי, אצחיק אותה כ"כ, עד שהיא תעדיף להמתין עם החרב. 
ייצר ההשרדות שלי מכריח אותי לרקוד ולהצחיק אותה, שוגה באשליות התחמקות. 
אשליות אלף לילה ולילה. 

אבל יש מציאות ובמציאות הרגע בו החרב תפגוש את צווארי, תלוי רק בה. 
רק ברצונה. 
ולא שקל לי להגיד זאת, בטח שלא לכתוב. 
אבל זו האמת והיא מרה, או מתוקה,תלוי מתי אתם שואלים. 


וגבירתי מריחה את הדם, מביטה בתנועות חסרות החן של המחול שלי 
ומניחה את החרב על צווארי. 
מביטה בי עוצר את נשמתי, מתחנן. 
ואז מרימה אותה.
מייחכת למשמע תודתי. 
ואני חוזר לרקוד את המחול, מנסה לשעשע. 
יודע שרק כך אשרוד. 
או חושב ככה, לפחות. 
 
פאתטי ככל שיראה כלפי חוץ,  המחול הזה משמעותי.
אפילו הכרחי.  
והיא חכמה וטובה ממני, יודעת זאת טוב ממני. 
הוא חשוב, כיוון שבזמן שאני רוקד אותו, אני משלים עם גורלי.
לומד לקבל אותו. 
לומד לקבל את מי שיהיה אני. 

וכאילו כתבתי את הפרוטוקול של מודל קובלר-רוס, תחילה אני מתעלם ומנסה להעביר נושא, אח"כ מתנגד חריפות ופוסל את הרעיון ואז נעלב ומתחנן.
ובסוף באה התבונה העצובה שאין תכלית להתנגדות שלי ואיתה כניעה. 
וכיוון שאני אדם שטוען  שהוא חושב ורציונלי, אני מחבק את התבוסה.
מלמד עליה סנגוריה, מבין כמה היא טובה. 
וגבירתי הטובה והחכמה תשב, ממתינה ומחייכת.
עד אגיד :

"הנה אני, גבירתי . 
הנה את. 
והנה המאכלת.
אנא, גבירתי, נעצי בי את חרבך 
קבלי בבקשה את כניעתי" 

שחקי בי, גבירתי.
כמו חתולה בטרפה.
נעצי ציפורנייך בליבי,
שרטי אותו.
עד שאהיה נכון וטוב יותר.

 
נעצי בי עינייך, גבירתי
נשכי את נשמתי
עד שאתוודה.  
עד אחרון סודותי.
עד שאהיה אמיץ מספיק
להגיד שכואב לי.  

חייכי, גבירתי.
את חיוכך הכובש
חייכי, כשאביט בך
מתחנן ומובס.
גבי אל הקיר.
חייכי, גבירתי,
את חיוך הניצחון שלך.

צחקי גבירתי, את צחוקך הנעים.
צחקי, כשאפול על ברכי
לא יכול לעמוד בפנייך.
רק צחוקך המתוק, גבירתי,
ימתיק את טעם תבוסתי.

בן האדם הוא היצור הרע והאכזרי ביותר בטבע.
אין בטבע ולו יצור אחד שיענה לשם העינוי.
המוח האנושי הביא לעולם את מכשירי העינוי הגדולים והאכזרים ביותר שידע העולם.

סד עינויים, מיטת סדום ואופירה אסייאג, הם רק חלק מאותם מכשירים.

וכיוון שהאדם רע, אכזר ובעל זכרון וארוך וכיוון שכל אדם מודע לרוע האנושי, הוא לא ימהר לתת אמון ולהיות פגיע מול אחר.

מי מאיתנו לא נפגע, נבגד, ננטש או נדחה? היש מי שליבו לא לובן בסכין לוהטת?
האם ישנו אדם סביר שיתן ביד אחרת את הסיסמא לספר ההפעלה שלו?
היש ערום גדול יותר?  
והנה, בלב שלם ובנפץ חפצה הענקתי את הסיסמא ואת הרשאות הניהול*, לגבירתי.
האם הדבר מלמד על כך שאינני סביר? לא אוכל לטעון שלא, הרי אין הנחתום מעיד על עיסתו.

אבל כן אוכל להציע תשובה אחרת: היא לא סבירה.
במובן הכי טוב של הביטוי.
היא טובה ומיטיבה, קשוחה וחביבה.
ולכן היא ראויה להחזיק בהרשאות, לקרא את המסמך ואף לערוך אותו.
לטובה.

*לספר ההפעלה, לא לאתר. 

חשבון הנפש שאעשה מול בוראי יהיה שונה השנה, בתפילת יחיד.
שנים של פיוטי ילדות בבית כנסת, של תפוח עם ציפורון יזוזו ישלחו לבידוד.
אני רחוק מלהיות צדיק, אבל גם רשע גמור אני לא.
את הקטע של ואהבת לרעך כמוך, אני די ממלא.
ועכשיו כשאני אוהב את כמוך, זה בכלל טוב...  😊

ולמרות שהיא הודיעה שסלחה לי, חשבון הנפש הקשה באמת שאעשה  יהיה על הטעוית שעשיתי מול גבירתי.
על חטאיי ושגיאותי.
לא כמו סוני בעשורא שמצליף בעצמו, כמו אחד שרוצה לתקן דרכיו.
ורוצה ללמוד איפה מתחילה הטעות. 

אעשה אותו עם עונש של 25 שעות בלי לשוחח איתה
בלי לברך אותה בבוקר טוב או לילה טוב.
25 שעות בלעדיה.
אכן ועיניתם את נפשותיכם.

"Never underestimate the heart of a champion"

קבוצות כדורסל ישראליות בשנות ה 80 ידעו: אסור להוביל על מכבי ת"א בהפרש גבוה במחצית הראשונה. 
כי אז תעיר את המפלצת, יפתחו עליך שערי, או במקרה הזה סלי הגיהנום וסביר להניח שסוף המשחק מי ישורונו יסתיים בתבוסה. 

אז  בבוקר כתבתי פוסט

וכמו אדיוט, כדי להוסיף עניין שלחתי לגבירתי לינק והודעה על כך שהפוסט חושפני ומעולם לא סיפרתי לה על כך. 

הצליח לי. לצערי. 

גבירתי, שיודעת להעריך תעלול ראוי החמיאה לי, ומיד הודיעה לי שנקמתה תגיע.
במילים אחרות, הערתי את השדה החמודה. עכשיו השדה רוצה נקמה. 
אדיוט. 
להוביל על מכבי ת"א 20 הפרש במחצית, זו תוכנית משחק ראויה לעומת המקום בו הכנסתי את עצמי. 

כיוון שמדובר בנוקמת מדופלמת, יכולתי להיות בטוח שזה יהיה אכזרי ומפחיד, מלהיב ומרהיב ושהיא הולכת להכנס לי לראש, כדי להנות מכך.  
ואז היא הודיעה לי על התוכנית שלה, ובפראפרזה על שירו של ערן צור, יום תקוותי, הוא יום תבוסתי.  
למעשה אני כל כך פוחד שאת הפוסט הזה אני כותב מתחת למיטה. 
רועד. 
כי הנקמה (ולא רק היא) מוגשת קרה. 
ונקמת שדה חמודה, על אחת כמה וכמה