דוב(ר) ההרמון

רותי גדלה איתי בשכונה, באותו בלוק אפרפר בשכונה ששמה הפחות טוב יצא למרחוק.

אני לא זוכר מתי הבחנתי בקיומה, אולי בגן הילדים, סביר יותר להניח שבכיתות הנמוכות בבית הספר היסודי, עם השנים נדמה היה שהיא איתי לנצח.

זו היתה ילדות מאושרת וענייה.
היא דאגה שלא אסתבך ולא אלך עם הפושטקים מהשכונה, שלא אקנה כלום לאף אחד, לפעמים גם הלשינה עלי להורים. 
רוב הזמן הסתדרנו ושיחקנו, אבל כבר אז היא התחילה מידי פעם לעצבן אותי.
נשארנו חברים, למרות שלפעמים היא היתה מוציאה אותי מדעתי ומקניטה אותי.
דרכינו הצלטבו ובאופן מדהים כשעברנו שכונה, מצאתי אותה בהפסקה בבית הספר החדש.

יחסי האהבה-שינאה שלנו נמשכו.
היא היתה החבר הזה שאתה שולח אליו וואטסאפ כשרע לך והוא מיד מתקשר כדי להיות איתך.
ובאמצע השיחה, לרוב, אתה שואל את עצמך למה לעזאזל שוב התקשרת אליו דווקא?
לרוב היא היתה מעצבנת ומתסכלת אותי.

כשהייתי במערכת יחסים ארוכה עם שולטת היא די ניתקה מגע.
כמעט ולא התקשרה, לא שלחה הודעות, לא הציקה.
אפילו גמר חתימה טובה או פסח שמח היא לא זכרה להגיד.
ואני לא הרגשתי בהעדרה.
ז"א הרגשתי, לטובה.

אבל המערכת ההיא נגמרה.
ורותי חזרה, אמרה שהיה לי רילוקיישן  והיא נסעה לאנגליה.
השנים  לא עשו לה טוב, היא היתה כועסת ועצבנית יותר מאי פעם.
כמובן שיתכן ואני טועה ואולי היא היתה כך תמיד ולא הרגשתי,  כי זה מה שהיה לי.
ואולי זו היתה קינאה שלה במה שהיה לי ואולי בכך שזנחתי אותה, כי גם אני הייתי מאנייק ולא שלחתי שנה טובה או "איך את מסתדרת"" .
בכל אופן היא הפכה את חיי לגיהנום.
שלחה הודעות בלילות, הקניטה בימים וצעקה ואני צעקתי עליה.
דומה ששום דבר לא נשאר מאותם ימים בשכונה ששמה יצא למרחוק. .
היא ואני התבגרנו והאינטרקציה הפכה לשלילית.

לפני קצת פחות משנתיים כשהפכתי רכושה של גבירתי  היא שוב נעלמה.
שקט נעים האיר את חיי.
הראש שלי התפנה מהרעשים ובלב שלי צמחה אהבה אדירה.
מיד פעם, בד"כ אחרי שאני מתנהג כמו אדיוט ,היא שולחת הודעה, שואלת מה שלומי?
אני לא עונה לה, למרות שיש שני קווים כחולים והיא יודעת שקראתי את ההודעה.
בפברואר היא הגיחה לגיחה קצרה וברוך השם שנעלמה.

נדמה לי שהיא מסתובבת כאן, לא רשומה וקוראת את הבלוג שלי.
אז אנצל את העובדה הזו ואכתוב לה את מה שאמרתי לה בשיחה האחרונה ביננו :
רותי, טוב לי מאוד להיות רכושה של גבירתי, נעים לי ושמח לי בלב,
טוב לי יותר מאי פעם.
אבל כדי שתהיי בטוחה שאני רציני אהיה רשמי ואקרא לך בשמך האמיתי ולא בשם חיבה, כי אין לי חיבה אלייך ולא אל המניפולציות שלך:
חירותי, אני אשמח אם תשארי במקום בו את נמצאת ולא תחזרי.  
גמר חתימה טובה.

אני תלוי בך, גבירתי. 
כרוך סביבך. 
כמו צארם אנושי סביב הפנדורה שלך. 
כמו תליון על צוורך. 
תלוי בך, בתנועות ידך.
במצב רוחך.
אני זורח כשאת מחייכת, 
אובד עצות כשאת עצובה.
כשאת מאושרת, בעיני אני כמו קינג קונג. 
מול עצבך, אני קטן למימדי קולרגול. 
אני אוהב להיות שלך. 
להיות כרוך סביבך. .
כמו צמיד סביב רגלך,
כמו טבעת סביב אצבעך.   
צארם אנושי שלך
אוהב וכואב. 
מחייך וטועה. 
וחושש שתסירי אותו.
ויאבד קסמו.

גברת גורל ישבה לידנו בבית הקפה והאזינה.

לא הבחנתי בה, לא אתפלא אם גבירתי כן.
מעטים הם הדברים שייקרו סביבה, בהם גבירתי לא תבחין בזמן אמת.  

גברת גורל החזיקה מחברת, או שמא זה היה טאבלט, מאיפה לי לדעת?  אני הרי לא הבחנתי בה, או בכל דבר אחר שאינו גבירתי.

אז גבירתי עדיין לא היתה גבירתי, אבל בין אם היא גבירתי או לא, הנוכחות שלה ממגנטת ומהפנטת.
לכן באופן טבעי ואנושי לחלוטין הדבר היחיד עליו הסתכלתי ("אתה בוהה", היא גערה בי בשקט)  היה הגבירה המרשימה שיושבת על כיסא נדנדה.
אז לא שמתי לב לגברת עם הטאבלט.
Big mistake.

מתברר שזו היתה גברת גורל, אני לא הכרתי אותה בפנים.
אבל היא? אוהו כמה שהיא הכירה אותי.

זו היתה תקופה שהיא הסתובבה לידי לא מעט, שיחקה בי, חזתה בי מתרסק ומתרומם לי לאיטי.
כמו איזה גיבור סרט מצוייר מנקה מעצמי את הפיח ואבק הדרכים, מורח יוד על הפצעים ומנסה להמשיך.

ואז הגבירה שעוד דקות תהייה גבירתי, הסבירה  לי שיש הבדל מהותי בין יחסי שליטה וירטואלים (כפי שחוויתי בעבר) לבין להיות נשלט באופן פיזי.
"לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא", אמרתי בביטחון, "שליטה זו שליטה ורגש הוא רגש" .

בשלב הזה, גברת גורל לא יכלה לעצור את עצמה ופרצה בצחוק גדול, משפריצה קצת מיץ תפוזים.

נתתי מבט זועם בוולגרית שצוחקת בקול לידנו וניסיתי להסביר את הגישה שלי.

גבירתי האזינה, חייכה ואמרה שאני טועה.
אני התעקשתי שלא.

לא לקח הרבה זמן עד שהבנתי שכמו (כמעט) תמיד, גם בעניין הזה היא צדקה.

אבל אם גבירתי מנצחת נדיבה, כזו שמסתפקת בהבנה שלי שהיא צדקה, הוולגרית שישבה לידנו היא נקמנית מרושעת.
גברת גורל החליטה לנקום בי בדרכה האכזרית.

היא גרמה לי להבין כמה אני זקוק למגעה של גבירתי, כמה אני זקוק לנשק אותה, לנשום את ריחה.
ואז, אחרי שהבנתי והתמכרתי, לסדר את העניינים כך שבכל פעם לפני שאפגוש את גבירתי  יקרה דבר מה, שימנע את זה ממני.
פנמדיה שלמה היא שלחה אל העולם, רק בגלל המבט הזועם ההוא שנתתי בה.
ואולי לא רק בגללי. יש לה הרבה קליינטים, זאת.
 
גבירתי, בכל אופן שולטת בי ביד חזקה, בקול ובמילה מרחוק.
אבל זה לא דומה. כי היא לא דומה.
וכי אני חושב, מדמיין, משחזר ומנסה להרגיש את הרגע בו אזכה שוב לנשק אותה, לחוש אותה.
הטעם הנפלא שלה עוד בפי.
ואחרי שהרגשת וטעמת, הרעב הרבה יותר גדול.

אז גברת גורל יקרה, רגע לפני יום הכיפורים, אני רוצה להתנצל:
המבט שלי לא היה במקום ובחיי שאני גם מבין את הצחוק שלך.
וכן, בהזדמנות הזו אני גם מבקש להודות לך על שהפכת אותי לרכושה של גבירתי, על שגרמת לי להרגיש כפי שאני מרגיש, על שמכל גבירות, מלכות, קיסריות ואלילות, נתת אותי בידיה היפות והטובות של גבירתי.

אפשר, בבקשה, לסיים עם העונש שהטלת עלי? יש לי גבירה לנשק.

בכל יום אני נכנע לך יותר. 
בכל יום אני בולע את הרוק, מכבה את האגו  ואומר "כן גבירתי". 
וחש את טעמה המר של הכניעה. 
אין  מר כמו המתוק הזה.
אין מתוק כמו המר הזה. 

681 ימים מאז יומי הראשון כרכושה של גבירתי. 
את אותו ערב לעולם לא אשכח.
את התחושה העצומה של התרגשות,תקווה. 
וחשש מהלא נודע.  
מהסערה בה נכנסה אל חיי והפכה אותם.  
מאז, בכל יום אני מגלה גוון נוסף בדמותה. 
שהוא גם גוון נוסף של אהבה אליה. 
אהבה לשמחה שלה ולדאגות, לרכות ולקשיחות
של אינטימיות אישית מרגשת ויחסים פומביים בתוך ההרמון.
של רעשי שיחה ערים וחופשיים ושל הרגע בו היא פוקדת "שקט."    
681 גוונים. 
וכולם הם גבירתי. 
האחת.

בסופו של יום, על ברכי אהיה מולך.
ואת אהבתי לך, אלחש בשקט.
ותאוותי תזלוף על תשוקתי
תבעיר את אהבתי היוקדת,  
ואש גדולה תסער בי.  

כשעינייך היפות מיהלום יעצמו  
ואת תשקעי לשרעפי שנתך.
את תאוותי אלייך אשתיק חרש,
לבל תעירך.  
ותשוקתי אלייך משנה צורתה
והופכת לשמיכת מחשבות טובות
שעוטפת אותך.
שומרת עלייך.
 

בטרם אפול  לשנתי.
אפרוס את תאוותי למרגלות מיטתך.
כמו שטיח צמרמר.
ממתינה לנשק את רגלייך, עם שחר.

"דובי, ארצה" . 

אחת לכמה זמן, גבירתי נוזפת בי ושולחת אותי ארצה.  
זה לא קורה כשאני לא צייתן מספיק, זה לא קורה כשאני שוכח להגיד בשבחה. 
להיפך, היא שולחת אותי ארצה בגלל שאני מפליג (לטעמה ) בשבחה.
כיוון שאני צייתן, אני יורד ארצה ומשתתק. 
מה שהיא לא יודעת, (או קי, עכשיו כן) זה שהיא גורמת לי כך לרצות להרעיף עוד הרבה יותר בשבחה. 
בגלל שהיא לא דומה. 

את החיוך שלי
החיוך בלב שלי,
כשאת מופיעה עם השדה החמודה.
 

את הפחד שלי, היראה שלי.
הפחד לאבד אותך, היראה שאני רוחש לך.
העצב המתוק והשמחה השורטת.

את אם, אחות ומורה.
את השופטת, והשוטרת.
את אישה נחשקת ואהובה

את החוק ואת הסדר.
השוט והגזר.
את בחלומות שלי.
במחשבות שלי.

את הסערה שבי, התשוקה הבוערת בי.
את זו ששינתה אותי.
את השקט הפנימי שבי.  
את השלום.

את בשאיפות שלי.
אלו שהפסקתי לפחד לשאוף.
את הרצון שלי לשאוף.
הנצחון שלי.
את התבוסה הכי המתוקה שלי.
ואני? אני שלך. 

"Fate helps the strongest" 

חבר אמר לי לאחרונה את המשפט הזה. 
משפט מאוד נכון. 
בשנה הקרובה אני רוצה לעזור לגורל לעזור לי. 

היא היתה קשה, רעה, אכזרית, מאתגרת. 
וצריך להודות לה על כך. 
הקושי הזה בונה, מחספס ומלמד. 
על הסובבים אותנו ובעיקר על עצמנו. 
תודה, שנה קשה. 

וזו שתהייה, תהיה טובה. בטח טובה יותר. 
כבר הוחלט:

תודה גבירתי, על שלא ויתרת עלי. 
על האושר, האור והתבונה שאת מעניקה. 
תודה אנטי, על שאתה חבר ואח. 
אם לא הייתי נשמע כמו מחמיא לעצמי, הייתי אומר שההיכרות איתך מלמדת כמה טוב הוא טעמה של גבירתנו. 
וכמה איכותי הוא. 

תודה צאביק, על שהצטרפת. 
בתקופה הקצרה שאתה איתנו, אני למד שוב, כמה טוב הוא טעמה של גבירתנו וכמה היא חכמה בבחירותיה. 

תודה לחברים ולאלו שעוקבים ומלייקקים. 

שתהיה שנה הרבה יותר טובה.