יש משהו מוזר ומרתק במחול הזה, שבינה לביני.
הייתי כותב מחול חרבות, אלמלא באופן אמיתי רק צד אחד מחזיקה בחרב.
ואני רוקד.
ובריקוד הזה, היא מציגה את החרב.
לא חרב פיזית, כי אם רעיונית.
היום זו יכולה להיות חרב אחת ומחרתיים אחרת, תמיד יהיו כמה חרבות באוויר.
במיומנות של זורו, כאילו בנונשלט, היא מנופפת בה מידי פעם.
ואפילו אני, שאינו צ'כוב, יודע מה קורה במערכה השלישית עם חרב מהמערכה הראשונה.
אז אני מנסה לנוע, להתחמק.
חי באשליה שהתנועות שלי מונעות מהחרב לפגוע בי.
אהיה טוב אלי ואגיד שהוא טבעי, הרצון לעשות משהו.
טבעי, אך לא רציונלי.
כי אין למחול שלי שום השפעה על יכולתי להתחמק.
מדובר בלא יותר מרפלקס, לעיתים משעשע ולפעמים פאתטי.
במקרה הכי טוב מבחינתי, אצחיק אותה כ"כ, עד שהיא תעדיף להמתין עם החרב.
ייצר ההשרדות שלי מכריח אותי לרקוד ולהצחיק אותה, שוגה באשליות התחמקות.
אשליות אלף לילה ולילה.
אבל יש מציאות ובמציאות הרגע בו החרב תפגוש את צווארי, תלוי רק בה.
רק ברצונה.
ולא שקל לי להגיד זאת, בטח שלא לכתוב.
אבל זו האמת והיא מרה, או מתוקה,תלוי מתי אתם שואלים.
וגבירתי מריחה את הדם, מביטה בתנועות חסרות החן של המחול שלי
ומניחה את החרב על צווארי.
מביטה בי עוצר את נשמתי, מתחנן.
ואז מרימה אותה.
מייחכת למשמע תודתי.
ואני חוזר לרקוד את המחול, מנסה לשעשע.
יודע שרק כך אשרוד.
או חושב ככה, לפחות.
פאתטי ככל שיראה כלפי חוץ, המחול הזה משמעותי.
אפילו הכרחי.
והיא חכמה וטובה ממני, יודעת זאת טוב ממני.
הוא חשוב, כיוון שבזמן שאני רוקד אותו, אני משלים עם גורלי.
לומד לקבל אותו.
לומד לקבל את מי שיהיה אני.
וכאילו כתבתי את הפרוטוקול של מודל קובלר-רוס, תחילה אני מתעלם ומנסה להעביר נושא, אח"כ מתנגד חריפות ופוסל את הרעיון ואז נעלב ומתחנן.
ובסוף באה התבונה העצובה שאין תכלית להתנגדות שלי ואיתה כניעה.
וכיוון שאני אדם שטוען שהוא חושב ורציונלי, אני מחבק את התבוסה.
מלמד עליה סנגוריה, מבין כמה היא טובה.
וגבירתי הטובה והחכמה תשב, ממתינה ומחייכת.
עד אגיד :
"הנה אני, גבירתי .
הנה את.
והנה המאכלת.
אנא, גבירתי, נעצי בי את חרבך
קבלי בבקשה את כניעתי"
