אחת הטעויות היותר נפוצות ומביכות של רבים, היא לטעון ש'הדורסט נגה' הוא הפלפל החריף בעולם.
הדורסט נגה שמקורו באיזור הודו אכן חריף מאוד, הוא מגיע לכמעט מליון יחידות סקוביל.*
חריף הוא אחד הדברים היותר מעניינים שיש, אולי רק כאב ידמה לו.
מצד אחד הנטייה הראשונה היא לא לאהוב אותו, שלא להגיד להרתע.
תמצאו לי תינוק שירצה חריף, הלשון שלנו תעדיף מתוק.
מתוק עושה נעים בפה, חריף לא.
אבל כשהוא מגיע, במידה הנכונה, הוא עושה בלשון משהו שורף-נעים כ"כ עד שקשה יהיה לנו שלא לרצות עוד.
בדומה לכאב, ככל שנאכל חריף סף הגירוי שלנו יעלה.
יש מי שאוהב לאכול חריף כאוכל, אני פחות..
אני לא אתן ביס ישר בפלפל
לעומת זאת, אני אוהב לאכול אוכל חריף.
כשהחריפות משתלבת במידה הנכונה בתוך האוכל.
שהעקצוץ בלשון גורם לך לסבול במידת מה ולרצות עוד, גם יחד.
מעטים מאוד, לא נופלים כמו ילדה עם קוקיות בשאלת הפלפל החריף בעולם ויודעים שככל שהדורסט נגה חריף, ה Carolina Reaper מסתכל עליו וחושב, היי, הנה במבה" עם 2 מליון יחידות סקוביל.
טיפ של אלופים: מה שהכי מועיל ללשון כנגד חריפות גבוהה במיוחד, זה לא קולה, וגם לא לחם, אלא לנגוס במלפפון.
מתברר שזה מרגיע הכי טוב את הלשון.
הלשון שלי התמכרה לטעם החריף, ככל שלפעמים הוא שורף לי בפה ו"מצריב" לי את הבטן (כמו הפסד צורב), כך אני רוצה ממנו עוד.
אני רוצה אותו בבוקר, בלילה, עם או בלי מיים ובעיקר בלי מלפפון.
מה שכמעט אף אחד לא יודע, זה שבישראל נמצא זן חריף יותר אפילו מהטוען החדש לכתר (משהו שאיזה בריטי פיתח). .
Oh my, יגיד הבריטי החביב, כשיבין שבגבירתי יש חריפות של 5 מליארד סקוביל.
הרבה יותר אפילו מתרסיס פלפל (כמעט 5.5 מליון).
היא אמנם לא פלפל, אבל היא כל כך חריפה שאי אפשר שלא להתמכר אליה.
לרצות להרגיש את ההצלפה וולרצות להרגיש אפילו חזק יותר את הצריבה הכואבת-נעימה הזו שממלאת אותי.
אם זה היה תלוי רק בי, כנראה שהייתי מתאשפז אחרי ביס הגון.
למזלי, גבירתי ממכרת אותי לאט לאט, מאפשרת לי מנות מדודות ממנה ומהחריפות** שלה.
ולא, אני לא רוצה שום מלפפון.
רק אותה.
*סקוביל -סולם למדידת חריפות.
**חריפות מחשבה.
