"נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב."
שלמה המלך היה החכם באדם והוא אבחן ובצדק כי פצעים שנגרמים ע"י אוהב כואבים במיוחד.
מלבד העובדה המעניינת שנאמנות וכאב הן מילים נרדפות, אם יורשה, לי, הקטן לדייק את שלמה, זה לא אוהב כי אם אהוב.
הסבר: הפצעים שיגרום לנו מי שאנחנו אוהבים כואבים במיוחד, בגלל הקרבה והעלבון הנפשי.
שלמה גם המשיך ואבחן שכשאדם ששונא אותנו מנשק, אנחנו נעתרים מיד וברצון.
זה כי רובנו אדיוטים, ואת זה אני אומר.
אני מאושר וגאה להיות רכושה של גבירתי, מתענג על כל חיוך שלה, על כל הזדמנות שלי לעשות עבורה.
לא תמיד זה קל.
כי גבירתי אמיתית, אישה מדוייקת, חכמה ולא מתנחמדת.
וככזו, כשהיא מוצאת לנכון, היא מבקרת חדה, נוקבת, כזו שיודעת בדיוק היכן ובעיקר איך לדקור ולפצוע.
יש לה את הטכניקה הזו של לתת מינימום נגיעה שתגרום למקסימום כאב.
והיא תדע, אם תמצא לנכון, להעמיק בנקודה הזו.
לא כי היא מרשעת, היא הכי לא.
אלא כיוון שהקשיחות שלה והדייקנות שלה מכוונת לשיפור.
ובעיקר כי היא זו האמת כפי שהיא רואה אותה.
ולפעמים האמת כואבת.
זו, בין היתר, אחת הסיבות לכך, שכאשר היא מחמיאה לי, אני מתמוגג.
וכאשר היא חושבת משהו, היא אומרת אותו. ולפעמים זה שורט וכואב.
האינסטיקנט הבסיסי, מול ביקורת נוקבת בכלל, הוא להתגונן, להגיב, או לכל הפחות להשתבלל.
אבל לא לביקורת של גבירתי.
כשם שלגרום לגבירתי לחייך ולהתגאות מעלה את המוג'ו שלי, לדעת שלא הייתי מספיק טוב מעציב אותי, מכאיב לי.
גורם לי להרגיש כעבד שאין לו הופכין.
בהתחלה זה מקטין אותי כל כך, עד שאני חושש ליפול בין מקשי המחשב.
ואז, אני בולע את הרוק, מנמיך את האגו, מקשיב, חושב ומבין, ברוב המקרים, ש"היא שוב צדקה".
וככל שזה קשה, ולפעמים זה מאוד קשה, אני מודה בפניה שצדקה ורוצה לחבק את רגליה.
בואו לא נתמם תמיד אני רוצה לחבק את רגליה, אבל כשאני מתוודה ומתנצל, אני רוצה הרבה יותר לחבק ולהדבק.
בתוכי מתחוללת סערה מושלמת, שילוב הרמוני בין ענווה, שפלות רוח, כניעה והערצה.
ואני מודה לה, על הביקורת.
יש לגבירתי מידות רבות וטובות.
מידת החן, הרחמים והחסד, נמצאות בה בשפע.
אבל גדולה מכולן אצלה היא מידת האמת.
והאמת, כואבת ככל שתהיה, עדיפה על פני השקר המלטף.
