אני שוכב במיטה, נעול בכלובון.
כמו שתינוקות מוצצים אצבע, אני מחזיק את המנעול.
וחושב, עליה. על גבירתי הנערצת.
על הגעגוע אליה, על כך שהיא יכולה להקפיא או להמיס אותי במבט.
לפעמים היא אפילו לא צריכה מבט, מספיקה הידיעה.
ואני מתקפל, מרגיש מוגן ועצוב.
כאב חד מפלח את הלב שלי.
חם, כואב ונעים.
נרדם.
אהבה, זה עצוב.
אהבה גדולה, זה כואב מאוד.
עצוב, כי הצורך להיות איתה, להיות שלה-דומה שהוא גדול ממה שאי פעם אוכל להיות, לשאת או לתת.
ובעיקר, כי התלות שלי בה מתעצמת, ככל שאהבתי אליה גדלה.
וגבירתי, בדאגה הקשוחה שלה, מגדילה את אהבתי אליה.
בקצב גבוה מהאינפלציה בארגנטינה.
וזה שם אותי במקום חלש, נזקק, תלוי בה, משתוקק להעניק,להחזיר.
אני שונא להיות נזקק, להיות תלוי במישהו בכלל, להיות בעל חוב.
אבל להיות נזקק לה, זה אחרת.
זה כואב ועצוב, לפעמים מתסכל.
אבל גם נעים ומעורר.
בעבר הרחוק היו ימים שלא הרגשתי.
כמעט כלום.
אולי היה זה היום-יום, הקשיים, האנשים, דברים שקרו באותם ימים.
לא ברור לחלוטין מה היה השילוב המדוייק שסגר וכלא אותי.
נקבוביות הרגש נסגרו.
ומה שהתחיל כמו בועה, הפך לכמעט מקלט אטומי של רגש, של כאב, של אושר.
חשוך וקר, דבר לא נכנס.
צבטתי את עצמי, טפטפתי על עצמי שעווה, לא מתוך רצון לחוש כאב, אלא כדי לבדוק אם אני עוד מרגיש.
האיש ההוא היה עצוב הרבה יותר, עצב חשוך.
בלי כאב, לא היה גם שום דבר נעים.
כאב חד מפלח את האסיר. מעיר אותי.
חלמתי על גבירתי, אני זוכר במעומעם.
מוקדם בבוקר, מוקדם מידי והלכתי לישון מאוחר.
אבל לכאב לא אכפת, הוא מתעצם, בטבעת שעוטפת, באיזור המנעול.
כאב עצום, כמעט חונק.
נעים לי להיות נעול, מרגיש לי מוגן.
אבל לפעמים זה כך כך נעים, מוגן וטבעי, עד שאני שוכח מקיומו של הכלובון.
ואז מחשבה סוררת, מודעת, או כמו בלפנות בוקר הזה, חלום, מזכירה לי את הענווה אליה אני צריך לשאוף.
את החירות שלשמחתי נמצאת אצל גבירתי. כמו המפתח למנעולו של הכלובון.
הכאב הזה, ממוקד, כמעט בלתי אפשרי, הוא לחלוטין תוצאה של התנהגותי.
הכלל פשוט: לא אנסה לפרוץ את החומות, אשאר בטווח שהוגדר לי, דבר לא יכאב.
אבל מרגע שניסיתי לפרוץ, אני נכנס ללופ של התנהגות שגורמת לכאב שמזינה התנהגות.
סימבולי מאוד ליכולתה של גבירתי להכאיב : חדה, ממוקדת, מחרמנת.
ולסיבה שהיא עושה זאת: התנהגותי.
עד שבאה הכניעה וההבנה ואיתה החזרה למידה הטובה.
אהבה, זה עצוב.
אהבה גדולה, זה כואב מאוד.
וזה כיף.
טובים לי העצב המתוק וההזדקקות לגבירתי, טובים כאבי אהבתי לגבירתי, מחירותי.
כואבת, עצובה, מייסרת לפעמים.
אבל, טובה לי אהבתי אלייך, גבירתי.
אפילוג.
"אני לא רוצה אותך עצוב, זה מדאיג אותי." היא אמרה.
זה עצב נעים, גבירתי.
של אהבה וגעגוע.
של רצון לתת לך.
טמפרטורה מאוד מדוייקת של עצב.
כמו שלפעמים יושבים מתחת משהו חם.
וזה חם נעים, כמעט שורף, אבל נעים וממכר.🤗
