את השורות הבאות יש לקרא כאילו ברנו טגניה מקריין :
"את התעלומה הזו קשה להסביר.
חבריו אומרים עליו שהוא בחור משעשע, חלקם אומרים שאפילו מצחיק וציני.
אבל בבלוג שלו הוא רציני כל כך, עד שאפילו חבריו לא יזהו אותו, בחזרה אלייך , יונית"
טוב, ברצינות, זה משהו שדי מטריד אותי.
הרצינות. שלי.
יצא לי לחשוב על זה שהבלוג הזה נראה, לפעמים, כמו 70 גוונים של עצבות.
ולי אין מושג בגוונים, בשביל זה יש את אנטי, שממציא שם של גוון בכל פעם שגבירתנו עושה מניקור (ועוד דואג לעדכן בגוגל שיראה כאילו היה רשום לפני כן) .
אני בחור של רפליקות , אחד שיכול להצחיק. יש שיטענו (ולחלקם אפילו לא שילמתי) חד לשון.
אבל את הבדסמ שלי אני לוקח ברצינות, אולי תהומית. מן עצבות כניעתית שכזו.
עוד יותר מכך, את גבירתי.
אני מצחיק אותה לא פעם וזה נעים, למעשה אלמלא חוש ההומור כנראה והיא לא היתה זורקת לכיווני מבט.
ואיזה יפה המבט שלה והאף החתיך שלה.
ואם הייתם רואים איזה יפה היא נושמת, כפרה עליה, בכלל הייתם מבינים למה אני מתכוון.
איפה הייתי? כן, בזה שהצחקתי אותה.
אמנם כשהצחקתי אותה בפעם הראשונה, באופן די טבעי, לא הייתי שלה, אז הרשתי לעצמי קלילות שלוכית.
נטולת רצינות כניעתית .
וכנראה שזה היה עם קצת ערק ובכל זאת, זה הייתי אני.
אבל, יאיר לפיד דפק אותנו עם המס וערק הפך ממוצר צריכה בסיסי, למשהו שצריכים לקחת הלוואה לפני שקונים.
למעשה, הערק כה יקר, עד שאנשים עם כאב שיניים מעדיפים רופא שיניים, אנשים עם פציעות מורחים וולטרן, יותר זול.
הלוואי ונגיעות הערס יושב ברזלים, המשוחרר היה בא יותר, גם בלי אלכוהול יקר מידי וכשהוא יורד על הברכיים.
הלוואי שאדע להחזיר רפליקות על הפליקים של גבירתי. 🤗
והנה שיר, לא מצחיק ולא קשור (או שכן?)
