את הנסיעה ההיא לעולם לא אשכח.
זה היה בימים שלצאת מהעיר ולנסוע לת"א היה אירוע ראוי לציון, עניין של פעם בכמה שנים.
ובאותם ימים הארץ כולה רעשה סביב היצירה שהוצבה בכיכר העיר הגדולה, מזרקה צבעונית שאחת לשעה מסתובבת, משמיעה מוזיקה, מוציאה מיים ומדליקה אש.
אז עלינו על הרכב הישן, אבא ואנחנו הילדים, הימים ימי טרום הסלולארי, שלא לדבר על ווייז.
הצטדיינו במפת כבישים של אטלס כרטא, רק בשביל להתבלבל במחלפים ואז להתברבר בין הכניסה לאין כניסה.
אבל לא ויתרנו , שאלנו אנשים, הזענו, כי לא היה מזגן והלחות בת"א...עד שבשעת צהריים הנס התרחש והגענו לרחוב דיזינגוף.
היינו צריכים לחכות 35 דקות, אז עמדנו והסתכלנו, על היצירה הבאמת מכוערת בצורה יוצאת דופן, עד שתגיע השעה העגולה .
ואמרנו "וואו איזה יופי" כי כולם התפעלו והמלך עירום.
ואז כולם עצרו נשמתם, השתתקו וחיכו לפלא השמיני: מיים, אש ותמרות עשן אלפי המעשנים שעמדו וצפו בפלא.
השילוב של אש ומיים היה כ"כ מרהיב, עד שאיש לא נתן דעתו ליצירה הכעורה שנראה כאילו ההשראה שלה נלקחה מקרקס מדראנו.
אש ומיים. וואו.
אכן ניגודים הם עניין שמושך את העין ומסקרן.
אבל זה היה בין האייטיז לניינטיז, אנשים הסתפרו מוזר, התלבשו מוזר, הסתובבו עם כתפיים שנראו כמו של שחקן פוטבול והיו בטוחים שהמוזר הזה יפה.
אז מה זה גלגל שווארמה מקרקס מדראנו, אם הוא מוציא אש ומיים בליווי מוזיקת מעליות?
כאן, כמו שאפשר לנחש, נכנסת גבירתי, זו שפוסט בלעדיה דומה לשוופסי קולה, בלי גזים,טעם, צבע ולימון.
גבירתי, בניגוד מוחלט למיצג הכעור של אגם, היא מופת של טעם טוב, סטייל והתאמה מדוייקת של צבעים.
וזה, לפני שדיברנו על יופיה המהפנט.
אבל, היא הדבר הכי קרוב שיש לאש ומיים.
הכי אוהבת, דואגת לאחר וחומלת שאני מכיר, אבל גם הכי קשה, ביקורתית וקפדנית.
מקפיאה אותי ומחממת את ליבי, בו זמנית.
מרגשת וממלאת אותי בחיל ויראה.
ואני משתוקק להיות איתה ורועד מהביקורת שלה.
זקוק לזמן איתה ורועד מהאבחנות המדוייקות שלה.
רוצה לפאר את שמה תחת כל עץ רענן ופוחד שהיא תגיד לי "תרגע, תרגע".
וזה אמיתי ומיוחד.
מפקס, מרהיב, מרחיב לב ובעיקר נהדר.
