דוב(ר) ההרמון

 
יותר מדי זמן עבר מאז ראיתי כמה יפה היא נושמת.
יותר מדי ימים, שבכל אחד מהם התווסף געגוע בגודל אבטיח, לשק הגעגועים שאני נושא על גבי.
שק שהיה כבד כבר ביומו הראשון ומשם רק הכביד, עד שחשבתי שאין סיכוי שאעמוד במעמסה.
אבל איך שר סר אלטון? I'm still standing.
או במקרה הזה seating בבית קפה .

יותר מדי זמן עבר,  עד שבבוקרו של יום האתמול הייתי נרגש מידי ומפוזר הרבה יותר מידי.
עשיתי טעויות של כלא, אבל הצלחתי לתקן אותן בטרם אצטרך להישפט.
מצד שני, זאת זכרתי היטב, כאשר אשב מול גבירתי, אסור לי לתת להתרגשות הבלתי נדלית לנהל אותי.
כי גבירתי אומנם יפה, חכמה וקשוחה ששולטת ביד רמה, אבל היא קודם כל אדם ואשת שיח אינטילגנטית.
גבר בוהה עושה לה את זה פחות, משום מה.

על  הפעם הראשונה בה נפגשו וראיתי אותה נכנסת לבית הקפה (שבאותו רגע הפך למיתולוגי) כבר הכברתי במילים ולכן אכביר בעוד כמה:
בסרטים זה בדיוק הרגע להכניס מוזיקה רומנטו-דרמטית, כזו שמבהירה כמה הרגע הזה הוא משמעותי בחייך, כזה שתוך כדי התהוותו אתה מבין שמדובר ברגע היסטורי.
והרגע הזה נצרב בי, אולי מידי וגרם לי לא אחת להאלם בנוכחותה.

והנה, אני יושב בבית קפה מיתולוגי אחר, שיהפוך מן הסתם למיתולוגי יותר ואני מחכה לגבירתי.
וכשהיא מגיעה במלא הדרה, אני לא יכול שלא לחשוב שאלמלא היה נעול בכלובון, זנבי הקדמי היה מקשקש.

היא אישה עסוקה, גבירתי, מאוד מאוד עסוקה.
דומה שאף פעם לא נהנתה מיותר מידי זמן פנוי, אבל עכשיו התקופה הלחוצה של לפני מספר חודשים נראית כמו זיכרון מתוק מהחופשה במיקונוס, לכן היא מאשרת לי לבהות בה בזמן שהיא מנהלת את ענייניה בטלפון, שהוא ככל הנראה הטלפון הכי עייף ובר מזל במזרח התיכון ואירופה (עם אופציה לחלל).
במקום לבהות בה לטבוע ביופיה, אני מסתכל, נפעם, מהדרך שבה היא מנהלת את שיחותיה.
מהאסרטיביות הקטיפתית ומהקשיחות המחוייכת, שגורמת לבני שיחה להבין שמוטב להם להענות לרצונה ויחד עם זאת להרגיש מוחמאים ומלוטפים.

אני מביט בה ומחייך לי, לא מבט של בהייה הפעם, אלא של תלמיד במורתו הנערצת.

צופה באמנית בעת עבודתה, תוך כדי שאני מפגין יכולת איפוק מרשימה, שעוצרת מבעדי לקפוץ על רגלייה וידיה בנשיקות וחיבוקים.

מחזה שלבטח היה הופך את בית הקפה למיתולוגי עוד יותר, בייחוד עבור שאר הסועדים שהיו נהנים מהמחזה. 
אך מה לעשות ואני צייתן וכללי הפורמט הם שרק באישור שלה אני יכול לנשק והיא עסוקה מכדי לאשר?

אח"כ אני מצליח להיות אני ולא שלולית, להנות מהזמן שלי איתה, מהרגעים בו אני פורק את שק אבטיחי הגעגוע.
אנחנו מנהלים שיחה על ענייני שונים, כשמידי פעם באסרטיביות אגבית היא פוקדת עלי דבר מה ונותנת לשיחה החברית הזו את התבלין הכה מדוייק של שליטתה.

שלמה ארצי שר "בשביל כוס קפה איתך הייתי שם גם אלף דולר", בחיי שהייתי שם אלמלא גבירתי אוסרת עלי לשים כסף.