דוב(ר) ההרמון

כשהיינו קטנים לא היה רעש גדול מידי מימי הולדת. 
היינו הולכים לחנניה הגנרי, שזה בעל המכולת השכונתית, מבקשים לעטוף מחברת ועפרונות. 
לפעמים היינו משקיעים וקונים טושים, או בני דודם "לורדים".
היום בלי מפעילה\קוסם וכמה אלפי שקלים ילדים לא מתחילים לחגוג יום הולדת. 
וזה רע. 
כי מתוך החומריות הגדולה, אנחנו מפספסים את הדברים החשובים. 
מרוב מתנות עטופות ויקרות ערך, אנחנו מאבדים את ההבנה לגבי המתנות האמיתיות. 
כי כמו ששרה ג'נט, אחות של מייקל מהשכונה,  Best things in life are free.
ובגלל זה לפעמים הרבה יותר קשה להשיג אותם.
כי לקנות טלפון או לפטופ אפשר ואולי הוא יגרום לנו לתחושה של אושר. 
אבל אם בפנים, אנחנו לא מאושרים, התחושה לא תהייה אמיתית, היא תהיה פאה של אושר. 

ואני? אני מאושר באמת וזה נעים. 
לכן, אני לא חש צורך בשום מתנה שיקנו לי. 
אני מאושר בגלל הרבה דברים שקרו לי בחיים, אבל לא פחות מכך בזכותך, גבירתי. 
שלקחת את כל הרעשים שהיו בתוך הראש שלי והפכת אותם לרסיטל נהדר. 
בגלל שקילפת ממני שכבות של הגנות ועצבות, תולדה של עשרות שנות שנאה עצמית, וגרמת לי להרגיש, בצורה הכי עמוקה של הרגש. 
רגש של נימי הנימים. 
ואושר אמיתי הוא חינם, לכן  הוא הכי יקר.
כי אי אפשר לקנות אותו בשום חנות.