דוב(ר) ההרמון

יש רגעים חד פעמיים בחיים.
ז"א , כל החיים מורכבים מרגעים חד פעמיים., אבל, יש רגעים שהם כה חד פעמיים, עד שאין דבר שישווה להם.
טמפרטורה מדוייקת, תבלינים מדוייקים, כמו היו שיקוי סודי, נקטר מגן עדן של רגע, רגש וזמן.
כמו שנעצר העולם והשתתק,בזמן שהצלם הבלתי נראה של הרגש צילם. 
כמו בריזה נעימה לנפש.  
הם לא יעלמו בתהום הנשייה ולא תזכר בהם במקרה. 
אלא משהו חקוק בך, כמו קעקוע של זכרון תחושתי, כאלו שילכו איתך. 
רגעים של בריזה לנפש.
 
נניח, כמו הפעם הראשונה שילד נכנס לאצטדיון. 
מעטים הילדים שישכחו את הפעם הזו שהנשימה נעתקת לנוכח הרגע והמקום.  
וגם אם יכנסו אח"כ עוד 7000 פעם לאצטדיונים והיכלים מפוארים פי כמה, שום דבר לא יהיה זהה לפעם הראשונה. 
אנחנו עורגים על הרגעים האלו, מנסים להגיע אליהם שוב. אבל הסיכויים לכך אפסיים.
לא ניתנים לתכנון או תכנות. 
דווקא אי המוכנות, היא היוצרת את התחושה. 

ברשימת הרגעים האלו אצלי, יש כמות נכבדה ולחלוטין לא פרופורציונלית ביחס לזמן, לרגעים שלי עם גבירתי. 
כמו רוקחת של רגעים בלתי נשכחים, היא מצליחה לייצר סיטואציות שמביאות אוי  לתחושת ההתעלות היחודית כל כך.
את הרעד הנעים הזה. 
רגעים עליהם אני מתענג חודשים אח"כ.
צמא להם וגם רעב. 
את הגוף אפשרר לצנן גם ביום הכי חם בשנה, עם בריכה, קולה עם קרח, אולי בירה. 
אבל לא את הנפש.
רק רגעים שכאלו חודרים לנימי הנימים, מרעידים את הנפש וממנה את הגוף. 
 
ואני, כ"כ רוצה את הבריזה הזו לנפש. 
את מה שאף מזגן ושום קולה, או בריכה לא יעשו. 
אני מתחנן לרעוד מולך, גבירתי. 
השדה חמודה, רוקחת הרגעים.