גבירתי היא אישה יסודית, רכושנית ואכפתית.
כיוון שהיא כזו, אני פוחד להיות חולה.
כי הדבר האחרון שאני רוצה זה להדאיג אותה.
או לשמוע ממנה נזיפה.
והיא יודעת לנזוף.
אז אני שומר על עצמי בריא, ככל האפשר.
אבל, אם יש משהו שאני פוחד יותר מלהיות חולה, זה להשאר בלי סוללה בטלפון.
כי ניחא בריאות, זה קצת פורס מאז'ור, להשאר בלי מטען זו ככר רשלנות.
רשלנות שאפשר להמנע ממנה.
ולכן אוי ואבוי לי אם אתפס בלי סוללה, או מטען נייד.
אבל מטען לנפש, אי אפשר לקנות.
והנפש שלי נטענת מהזמן שלי איתה.
והזמן שלה הוא מצרך יקר ערך, כזה שלא קונים בכסף.
הייתי משלם המון כסף, אם הייתי יכול להמציא זמן פנוי עבורה.
הייתי מקים סטארט אפ, לו רק היה כיוון למוצר שכזה.
לכן, יותר מאשר אני חושש מלהשאר בלי סוללה, אני חושש מיום בו לא הוטענה הנפש שלי.
יום בו לא דיברנו, הוא כמו חורף בלי גשם.
וכל יום שבו הנפש שלי נטענת, הוא יום הרבה יותר טוב.
הלוואי שהייתי יכול להיות עבורה מה שהיא עבורי.
הלוואי שהייתי יכול להיות רק קצת מטען לנפש.
כי כל אחד צריך מטען.
במקום להיות מה שהייתי רוצה להיות ולא אוכל, אני מנסה להיות עבורה.
מה שהיא תרצה, לו אהייה.
