דוב(ר) ההרמון

אחת לשלושה, או מקסימום חמישה ימים, אני חוזר לרגע ההוא. 
בבית הקפה ההוא. 
באותו יום בחודש נובמבר כשבדרום הרחוק עפו טילים ובמרכז השבע שתו מיקיאטו.
ואצלי בלב היתה הרעשה כבדה ונרשמה פגיעה ישירה. 
חוזר לרגע בו ביקשתי שתטיל עלי את מרותה. 

רציתי להיות שלה, כי אני גבר, כי אני נשלט. כי היא יפה וסקסית. 
וזה שברור היה לי שהיא מיוחדת, רק העצים את הרצון. 
אבל אני חוזר לרגע ההוא, בגלל שלא הבנתי מה אני מבקש. 
יותר נכון להגיד שלא הבנתי מה אני מקבל. 

אני חושש מהיום הזה, אבל מודע לכך שיש סבירות שהוא יגיע.
יום אחד, אולי לא אהייה רכושה. 
גם אחרי אותו יום,  גבירתי תהייה מהאנשים שהכי השפיעו על החיים שלי.
בצמרת הגבוהה מאוד של אלו שהשפיעו עלי ועל החיים שלי.
הבדס"מ ויחסי השליטה, הם לפעמים רק אמצעי לשינויים שעברתי ואני עובר, בזכותה. 
מהדברים הקטנים ועד הגדולים.