ויהי ערב ובלילה שלפני אמרתי לה:
גבירתי, אני מתגעגע ומתרגש.
אני אוהב ומייחל לפגוש אותך.
אני זקוק ונזקק לך.
אני אוהב אותך מאוד, מאצבע רגל ועד תלתל ראש.
את אור וריגוש.
את קרן שמש ביום חורף.
את משב רוח ביום חמסין.
את אי ממוזג בסהרה.
את הזמן והמקום בו הפחד הופך לתקווה.
את המקום הבטוח, בו אני יכול להפתח ולספר.
ואת המקום הכי לא בטוח, זה שהאדמה בו יכולה לרעוד.
אם אטעה להרגיש בטוח מידי.
ויהי בוקר ובצהרי יום המחר, אני יושב מולה.
היא מתקתקת בטלפון ואני מביט באצבעותיה היפות בציפורניה המטופחות ואז ברגליה היפות ובצמיד שרגלה מרהיבה אותו ביופיו.
היצר הרע, דורש ממני לנצל שעת כושר ולהתנפל עליהן בנשיקות.
היצר הטוב והחכם יודע שבחלל הזה יש ציידת וטרף.
אז הטרף התאפק והסתפק במבט אוהב.
כשהיא מחליטה שהגיע הזמן, אנחנו מדברים.
על אמת.
אני מביט בעיניה ומבין שהיא מכונת אמת אנושית לחלוטין.
מכונת אמת, לא פוליגרף.
פוליגרף מגלה אם אתה משקר, כשאני מביט בעינייה השקר אינו אופציה.
כשאני מביט בעיניה יש רק אמת.
גם כשהאמת כואבת ונוגעת בעמוקים שבפחדיי.
אני מדבר והיא מבינה כמו שרק היא מבינה.
ואני מקשיב לה.
מאושר להיות שלה, כמו שאף פעם לא הייתי.
(והייתי מהיום הראשון.)
לא הפחד, אלא רק היא מנהלת אותי.
למזלי.