יש משהו משעשע בזה שלהיות נשלט אומר קודם כל שליטה עצמית.
אמצע ליל קיץ, אני מתהפך ולא מצליח להרדם.
אני מת לשחזר בדמיון רגע איתה ולגעת בעצמי, כי אני יודע שזה יעזור לי להרדם.
אבל לא ביקשתי אישור ואנחנו באמצע הלילה וגבירתי נמה.
אז אני שולט בעצמי ועושה את עצמי גלגל שווארמה.
עד שאני נרדם.
אין הנחתום מעיד על עיסתו.
אבל, אם היתה אולימפיאדת דמיון, אני הייתי שילוב של קארל לואיס ומארק שפיץ.
הייתי חוזר הביתה במטוס נפרד, בגלל משקלן של המדליות.
ראש הממשלה והנשיא היו בשיחה ממתינה, כי אני הייתי מדבר קודם כל עם גבירתי.
לגמרי במציאות, אני כורע למרגלות גבירתי.
זה זמן שאני חושב ועורג אליהן.
לילות שלמים שאני מתהפך ומדמיין אותן.
וככל שאני טוב בדמיון, דבר שאדמיין לא יתקרב ליופיין במציאות.
על כפות רגליה נכתבים שירים ופואמות.
אבל אף אחד מהן לא ישווה ליופיין במציאות, למודעות הלא מצטנעת ולא מנסה לנקר עיניים.
שוקיה חמודות כל כך שאני משתוקק לחבקן בכל יום והן נמצאות עכשיו מרחק נגיעה משפתי.
לעסות את רגליה, זה עונג עילאי, הלוואי והייתי יכול לעשות זאת כל יום, רוב היום.
ועם זאת, ברגעים כאלו הייתי מוותר על שלום עולמי תמורת האפשרות לנשק אותן.
אבל, גבירתי אוסרת עלי ואני צריך לשלוט בעצמי.
כמה קרוב, ככה מנוע.
אכזריות יכולה להיות משעשעת.
וגבירתי היא אכזרית.
אכזרית משועשעת.
