דוב(ר) ההרמון

כשהיא אומרת שיש לה שאלה. 
אני נדרך. 
כי היא זו שיודעת לשאול ובעיקר לדרוש את התשובה. 
והיא שואלת שאלות  קשות.
כאלו שהתשובות להן מתחבאות מתחת לאבנים וסלעים, במעמקי הנפש שלי. 
כאלו שאפילו אני פוחד לשאול את עצמי.
והיא שואלת ומעמיקה ולוחצת. 
באסרטיביות נחושה. 
ואני מזיז את הסלעים והאבנים ומוציא את התשובה.
ואני קצת מתבייש בי ובמחשבה. 
לא סתם היא נקברה אי שם. 
אבל אני עונה, כי זו האמת 
ועכשיו, כשהיא בחוץ, אני לא יכול שלא לחשוב עליה.
על התשובה ועל גבירתי.