"תגיד, רוסו, אתה זוכר את הפגישה הראשונה והשניה שלנו? אתה מבין איזה דרך עשינו?" הוא שואל אותי ואני אומר "כן," ומחייך
כי אני חושב על הדרך שעשיתי איתך ובזכותך, גבירתי.
על זה שעצם מה שאני עושה עכשיו איתו, גם זה בזכותך הרי, גבירתי.
רוב האנשים רואים את מה שיש עכשיו, מעטים יכולים לראות רחוק יותר.
ואת גבירתי, ראית.
ראית אבק אדם מהלך ומנסה לשדר נורמליות מומצאת, נשמה פצועה ויבשה, כמו מדבר. מפוצצת את העור של עצמה והחלטת להרים אותו, לתת לו יד ואז לבנות אותו מחדש.
אז כן, אני זוכר את הדרך, גבירתי.
ומי שהיה שם על הקרשים, מי שעשה את הדרך, לעולם לא ישכח מי נתנה לו יד כשהעצב עבר לגור בתוכו ואז עיצבה אותו מחדש, שמח.
ואני אסיר תודה עליה ונחוש לשמח אותך, לגרום לך להתגאות בי ולדעת שלא לחינם לקחת אותי בדרך הזו.
אין לי מושג לאיפה אגיע בסוף הדרך, אם כי מקונן בי חשש קטן שבסוף תעשי ממני בנאדם, גבירתי. 🤗
טוב לי דוב. :-)
