אני עוצם את עיני ורואה אותך.
את כף רגלך הצחורה, זו שכל שניה שאיני מנשק אותה, היא הוכחה לתעצומות הנפש ולצייתנות הבלתי נדלית שלי .
רגלייך, כה יפות הן, שגם ליאונרדו דה וינצי (שהצליח לא רע עם מונה עליזה) היה זורק את הקנבס בייאוש, כי יופי שכזה לא יעבור.
ואז, אני עוצם שוב ורואה את מבטך הבטוח והשובב.
מתכסס התכסיסים המתוקים, זה שמעורר בי מחולות שמחה וחשש אין סופי.
מה שהמבט השובב הזה שלך מחולל בי, גם אלף אגמי ברבורים לא יחוללו.
אני עוצם שוב ואני מרגיש אותך, עוטפת אותי במעין קרם הגנה.
מורחת עלי שכבה הגונה שהופכת את האיש שהייתי אני, למי שאני עכשיו.
הרבה יותר שקט, הרבה יותר מפוקס, מרגיש הרבה יותר .
הלוואי שהיה לי יותר זמן לעצום עיניים, אבל החיים עצמם שולחים אליי מיילים.
הלוואי שכשאפתח את עיניי, אראה אותך וארגיש את התחושה המיוחדת הזו.
זו שכל המילים קטנות מכדי לתאר אותה, כאילו נכתבו בגופן 2 של אריאל.
הלוואי שארגיש אותך לידי.