כשאני מגיע הביתה, אני כ"כ מפורק, שלא בטוח שאני יכול להרכיב בעצמי את הפאזל שקוראים לו אני.
אז אני נשכב בספה בזהירות, שאף חלק בפאזל לא יזוז.
הכאבים של היום מחלחלים את דרכם פנימה, מצטרפים לפלגי העצב שזורמים בי ויוצרים זרם בקנה מידה של הסמבטיון ביום חול.
ואולי למרות ששבת עכשיו, זה יום חול, כי אין שום קשר בין איך שהיום הזה עבר, מה שאני עושה ושבת.
היא לא רגילה, גבירתי, מאוד לא רגילה.
הייתי אומר מיוחדת, או נדירה, אבל אלו מילים רגילות מידי.
היא מצליחה לאתגר ולבחון אותי, ללטף ולעודד, אבל גם לנזוף ולתקן.
כשהיא נכנסת, אפילו לא פיזית, זה נראה שהיא מדליקה בראש שלי תאורה יחודית, לוחצת על שלט ומשמיעה מוזיקה נפלאה.
ופתאום, כאילו אין כלום בחוץ או מסביב.
כשגבירתי מפנה מזמנה, בטרם תלך לישון, משהו בי מתעורר.
בסוף השיחה, אני מרגיש כאילו הגוף והנפש שלי עברו עיסוי, אני כמעט שוכח מהיום שעבר עלי, הסמבטיון נזכר ששבת והזרימה של הכאב והעצב נעצרת.
לכמה רגעים אני אפילו מחייך, הרבה יותר שלום לי בשבת.
נעים איתה.
כיף בזכותה.