בשמיים יש ירח אחד.
ואני מביט בו ומבקש ממנו שיאיר את ליילך.
וכשעננים אפורים מכסים את השמיים
אני מבקש מהשמש לזרוח עבורך.
כשהעולם מתחרפן,
והאשליה הכי גדולה היא המציאות.
אני סופר דקות ומקווה ימים.
להיות איתך, שוב.
אני ממתין ליום יפה.
בו ארד על ברכיי לפנייך.
חיוכך שאין דומה לו יאיר אותי.
אביט בעינייך החכמות
והעולם מצידי יוכל להזדווג.
כי אני שייך לך.
ובלילות הארוכים מידי, עלייך חשבתי
על כמה שאני אוהב אותך.
ועל כמה אני מאושר להיות שייך לך.
ולפני שעיניי נעצמו נשאתי תפילה
שהלוואי שאהיה שייך לנצח.
אם הנצח בכלל קיים.
***
מספרים על איש אחד שפנה בערוב ימיו לאישתו ואמר לה:
כשפרצו לי לעסק, את היית איתי.
גם כשהוא עלה באש, היית איתי.
וכשפשטתי את הרגל, את היית איתי
ואפילו כשחליתי, את היית איתי.
את לא חושבת שאת נאחס?
***
פעם האמנתי בנאחס, בזה שמיקי ברקוביץ, ג'מצג'י, מסי, או לברון תלויים בזהות החולצה או התחתון שלי.
שאם אכנס ברגל ימין, אעבור את הבחינה ועוד אמונות שהיה מי שכינה איתן טפלות.
כי כל הפנמה של האמת הפשוטה - שעל חלק לא קטן מחיינו אין לנו שליטה, קשה לעיכול.
מצד שני, כשאתה מאמין בזה, אתה אשם בכשלונות של אחרים.
למזלי, אני כבר לא מאמין בנאחסים. 🤗
כי אחרת, הייתי מתחיל לחשוב שאני נאחס ושיש קשר בין היותי רכושך, לכך שהשנתיים האחרונות של העולם נראות יותר כמו סרט בלגי בסינמטק.
מלחמות, גיל תמרי ומגפות שבאות עלינו בגלים, מערערות את האשליה שנקראת החיים הנורמלים.
ומול הגלים האלו, של התקופה הבאמת היסטורית הזו, אני מודה לאל שאני שייך לך.
שאת השליטה שיש לי לתת, אני מעניק לך.
שאני בחרתי להיות רכושך.
ואני בוחר לחבק כל רגע שאני שלך.
לעשות כל מה שאני יכול, על מנת לקנות בכל יום, עוד יום ועוד יומיים, שאת תרצי להיות גבירתי.
כי אין מובן מאליו.