בניגוד לחיים עצמם, שם כשאני רעב יש בד"כ מקרר, או חנות, שם לבטח אשביע את רעבי, ל'זמן גבירתי', אין כזה.
ואין בעולם אף מקרר, קיוסק או Blue (שזה כמו yellow, רק בצבע שיותר מתאים לגבירתי) שם אפשר לרכוש זמן איתה לשעת לילה מאוחרת, כשהרעב מכה בך.
שלא יהיו טעויות, כדובון מדופלם אני תמיד רעב אליה.
גם דקה אחרי שנפרדתי ממנה, אני מרגיש את הרעב הזה.
אבל לזמן שלי איתה בסוף היום, אין דומה.
כאילו מישהו שם את העולם במיוט, שלח את העייפות להקפאה והזריק לתוכי אנדרנלין.
אני משתדל מאוד לא לפספס את הזמן הזה, שהוא מין שמורת טבע נינוחה ופראית, נעימה ומפחידה, עם ציוצי ציפורים ושאגת לביאה.
ולא רק שהזמן הזה נפלא, גם הדקות שלאחריו, כשאני נשאר לחשוב לא אחת על שנאמר בו, גם הוא זמן שאין דומה לו.
באופן לא מפתיע, הזמן הזה הפך לרגע לו אני מחכה רוב היום, לבלון החמצן של הנשמה.
מצד שני, כשהחיים עצמם מרימים את ראשם ואני לא זוכה לבלון החמצן הזה, אני מרגיש כמו מישהו שזה עתה הגיע לקיטו ומתקשה לנשום רגיל, כי הוא מגלה כמה דליל האוויר בגובה 2800 מטר.
זה היה יכול להיות פוסט שנשמע כמו תלונה על התמכרות, אבל זה לא, זהו פוסט הודיה.
כי בעצם, לפני שהייתי שלה, הייתי עולה לקיטו כל יום מחדש, אז כמאמר השיר "נשמתי אוויר מזוהם והלכתי בערך".
ובאין בלון חמצן ולו ליום אחד, קשה לי.
אבל דווקא הקושי הזה מזכיר לי כמה חשיבות יש לו בחיי.
וחשיבותו היא כקליפת השום לעומת החשיבות שיש לה.