פרולוג.
הבלוג הזה מלא בסופרלטיבים לגבירתי.
רובם עברו הנחתה אדירה, כדי שהקורא המצוי לא יחשוב שאני מגזים מאוד ויחשוב שזו הגזמה סבירה של נשלט המפאר את אדוניתו.
והיא יותר, הרבה יותר.
היא הגבירה והיא החברה והיא לי כמו שנכתב כבר בשיר "היי לי אם והחוק".
המעצבת.
בערוץ בית פלוס יש תוכניות כאלו, בהן מעצבים וקבלנים עושים מייקאובר לבית, באופן טבעי לרוב השינוי הוא, באופן טבעי, בפנים הבית.
כמעט תמיד נתקלים שם בכל מיני צינורות גז ושאר בלתי מתוכננים, בחלק מהמקרים זה מנפח את העלויות או פוגע בלוח הזמנים.
מה שהכי יפה בתוכניות האלו, זה להסתכל בסיומו של פרוייקט על מה שהיה הבית ואז על התוצאה.
לפעמים כמעט ולא אפשרי לזהות את הבית.
גבירתי אינה קבלנית בניין, למרות שהיתה יכולה להיות קבלנית מעולה.
היא עושה דברים הרבה יותר משמעותיים לאנושות מלהיות מעצבת דירות, למרות שיש לה יכולת מוכחת בתחום.
ובכל זאת, לפני 4 שנים, היא לקחה אותי ועשתה בי שיפוץ. תוך כדי מגורים ובלי לפנות את הדייר ולו ליום אחד.
זה התחיל מדברים קטנים, כמו פיסוק והגיע לדברים שכל מי שמכיר אותי נדהם שעשיתי.
איך היא עשתה זאת? עברו לסעיפים הבאים. .
הקשוחה.
החודשים הראשונים היו קשים מאוד.
היא זיהתה כל ניואנס, היא הקפידה על כל פסיק, היא דרשה, היא כמעט רדתה בי בדרישה לשנות את סגנון הלבוש, הכתיבה, הדיבור והמחשבה.
הרגשתי באופן כמעט פיזי את הקולר שלה, את הפדנטיות ואת הדרישות הגבוהות שלה.
רציתי להיפגש איתה ורעדתי מהתגובה שלה.
כתבתי פוסטים ועצרתי נשימה עד שהגיבה.
ולפעמים הרגעים שלפני, היו הטובים והנעימים באותו יום.
היו רגעים שכמעט בכיתי.
אבל ידעתי ש: in my Gvirti I put my trust .
למה? ובכן סורו לסעיף הבא.
האמיתית.
מהרגע הראשון הבנתי: היא אחרת.
לא שיש לה בעיה עם מצלמות ופילטרים (כן, היא יכלה להיות צלמת אדירה), אבל בעולם של אינסטגרם היא אחת שמטיחה את האמת בפרצוף.
לא כדי לרסק ולא כדי לפגוע, אבל היא גם לא תימנע ממנה אם היא תחשוש שזה יפגע.
ובמקרה שלי, זה היה אחד האלמנטים הכי חשוב בכניעה הכמעט מיידית שלי.
כניעה היא הרגע שבו אתה מפסיק לנסות להתנגד רק מתוך הצורך להתנגד.
מצד שני, ידעתי שאני יכול להסביר ולפעמים גם לשכנע.
עכשיו נשאר רק להכיר אותה באמת ולרצות להעריץ כמו שמעולם לא הערצתי.
למה? נכון, הסעיף הבא.
האכפתית.
גבירתי לא התעניינה בתחום העיסוק שלי.
ולמרות זאת, היא מקפידה לעקוב , דורשת עדכונים ולפעמים כשאני שוכח לעדכן, גם מזכירה לי את הקשוחה.
אכפת לה ממני והיא משקיעה בכך זמן.
אכפת לה ממני, כאדם וחבר.
באחד הרגעים הקשים שהיו לי, האכפתיות שלה היתה מרגשת באופן יוצא דופן.
ולמרות שאני אגואיסט, אני יודע שהאפתיות הזו שהיא חלק אינהרנטי ממנה, היא חלק קטן מהסיבה שהיא כה נערצת.
כן, הבנתם, עברו לסעיף הבא.
המעניקה.
אם יורשה לדוב להעיד על פרוותו, ליבת מערכת ההפעלה שלי, היא הנתינה.
אני רוצה להעניק ולהשביע רצון.
אבל, ליד רוחב הלב והרצון לתת של גבירתי, אני אגואיסט נקלה.
וכשאני רואה כמה היא עוסקת בלעשות טוב, בלהעניק וכשאני רואה כמה אכפת לה, אני חש צורך בלתי נשלט כמעט לרצות לעשות על מנת לתת לה.
ולא, היא לא אחת שמקבלת בקלות.
אם זה היה תלוי רק בי, הייתי ממטיר עליה מתנות.
אבל לרוב היא מונעת ממני לעשות זאת.
היא המבוגרת האחראית ולכן אני מאושר שהיא אוחזת בשרשרת שמחוברת לקולר שלי,
אפילוג.
אני כורע לפניה בענווה, מתוך הערכה עצמית גבוהה.
לא מתוך אפסות עצמית.
כורע לפניה בהערצה אמיתית, לדמות שאינה של פוסטר.
היא האישה היפה והסקסית, אבל לא את יופייה אני מעריץ.
הערצה שלי היא של האישיות והייראה היא מפני האמת.
ארבע שנים שאני שלה, ארבע שנים של מסע מענג ולפעמים מייסר.
שנים בהם למדתי בלי הפסקה.
הרבה עליה, עוד יותר מכך על עצמי.
תודה שזכיתי.
