דוב(ר) ההרמון

לו הדבר לא היה גורר אשפוז, או סתם פיטורין.
הייתי מסתובב עם קולר עליו רשום שמי וליד היה כתוב שאני רכושך.
והוא היה בעיני, היפה שבתכשיטים.
לו רק אפשר היה, הייתי הולך מאחורייך תמיד.
עם רצועה או בלי. כרצונך. 
מוזג או מגיש, מחזיק או זורק.
עומד, או כורע, עושה כל מה שאת תדרשי.
ואת יודעת זאת. ולא רק.
ולכן, כשאת ממש רוצה לפנק אותי ולגרום לי להרגיש מוערך, את מסיימת את הפניה אלי ב"רכושי".

אני אוהב אותך, גבירתי, בתדר  שלא הכרתי ומעריץ אותך כמו שלא ידעתי שאפשר. 
ואת, בטוב ליבך ובאכזריותך החמודה, את מכירה אותי ויודעת לשחק בי ולעצב אותי. 
לאפשר (מידי פעם) להערצה שלי להתנפץ למרגלותייך, כמו הייתה גאותו של ים.
את יודעת הכי טוב בעולם להצחיק אותי. 
ובאותה נשימה , להתעלל בי ולאלף אותי. 
לתקן אותי ולהעמיד אותי במקומי. 
שהוא היפה במקומות, למרגלותייך.