ובחלומי, אני כבול בידי וברגלי בשרשראות ברזל כבדות, קולר ברזל כבד וקר לצווארי ואת, גבירתי, מובילה אותי ברחובה של עיר.
מנוצח ואומלל, הולך אחרייך ומביט בך מהלכת בטוחה ומנצחת.
והשרשראות מכבידות על ידי ורגלי אבל הן כלום ליד לגלוג האנשים מול המחזה שמשפיל אותי עד עפר.
ובכיכר העיר, כמעט באגביות, תעצרי, תעמדי לפני , תציבי רגל אחת קדימה ותפקדי "תנשק".
ואני ארד על ברכי, חסר אונים ואנשק את נעלך, מובס.
הווו רומאו , זאת היתה פנטזיה נהדרת.
רק שכמו רובן של הפנטזיות הן נטולות כ"כ הרבה הקשרים למציאות, שכמעט מצחיק שהן מצליחות להתקיים.
כי מלבד העובדה שמין הידועות שאת, גבירתי, היא מהמכובדות שבנשות המדינה, אם לא יותר , שרשראות ברזל קושרות את מי שיש חשש שיברח והסיכוי שאקים את המאחז 'הדום שמח' למרגלותייך, גדול לאין שיעור מהאפשרות שאברח.
שלא לדבר על כך שלנשק את רגלך זו שאיפה לחיים הרבה יותר מרגע משפיל.
והנה, בקליפת אגוז, הקונפליקט הבדסמי, בין הפנטזיה שלקוחה מסרטי מצ'יסטה או מפרקים של מורד סיט', לבין המציאות, בה הנשלט רוצה לסגוד לא פחות וסביר להניח יותר מאשר הגבירה רוצה להיות נסגדת.
הפער בין הקור המקפיא והקלגסיות של הפטנזיה, למתיקות האכזרית ולאכזריות המתוקה שלך.
עקיבא שר "יש אדם קונה את עולמו בשעה אחת", השורה הזו תפסה אותי מיד.
כשהאזנתי לה חשבתי עלייך והודתי לאל הטוב ולמזלי הטוב יותר, שאת קונתי ושהקולר הבלתי נראה שלך כרוך סביבי.