דוב(ר) ההרמון

גבירתי היא נכס. 
אני כותב את זה ומודע לכך שהעובדה  שזו אמירה שבאה ממני, היא כזו שלא אמורה להתקבל על הדעת.
בטח לא על דעת של מישהו עם לוגיקה בסיסית. 
אני הרי רכושה, אז אם יש נכס בסיפור הזה, הרי הוא שאני שלה. 
ובכל זאת אני מתעקש על כך שגבירתי היא נכס. 
לחברים שלה, למשפחה, למקום העבודה ובטח שלנשלטים שלה. 
ולא רק במובן הבית של גאודי, ביאליק, או בן גוריון שהפך להיות נחשב בזכות הבעלים. 

גבירתי היא נכס שראוי ושווה להעריך ולשמר.
בשביל המחויבות שלה, בזכות החוכמה והאכפתיות, עבור הקשיחות והרוך.
וכי ברור שתמיד מה שיוביל את דרך הפעולה שלה זו מחשבה ואמונה אמיתית שלה, שכך נכון. 
כיוון שהיא כזו חכמה ועם כזו אינטליגנציה רגשית, היא גם בד"כ צודקת בהערות ובעצות שלה. 
להיות רכושה זו זכות,  להיות משהו שבאה אחריו המילה "שלה", זו זכיה. 
נו, כבר הבנתם, היא נכס.