האגדה (שאני מספר) היא שבכל מפעלי השעונים בשוויץ, מנסים להיות מדויקים כמו גבירתי.
בינתיים ללא הצלחה.
כחלק מהדיוק הזה, יש לה יכולת חריגה בחריגותה, לתת כינויים ולהשתמש בהם ברגעים המדוייקים ביותר.
כתבתי פה בעבר, שכשהיא מזהה את הרגע שבו אני זקוק וראוי לליטוף המילולי, היא קוראת לי רכושי.
יש רק כינוי אחד בדרגה גבוהה יותר, היא שמורה לרגעים מאוד מסויימים, שהיא יודעת לזהות.
וזה "חיית המחמד שלי".
מלבד היותה גאון בתחומה (ובעוד כמה וכמה תחומים), גבירתי היא רכושנית מאוד.
היא קפדנית ואכפתית, בנוגע לכל דבר ששייך לה.
אין סיכוי למצוא את הרכב שלה, נניח, עם פירורים או אשפה שלא פונתה.
להיות שלה, פירושו להיות הכי טוב שאתה יכול ואז עוד קצת ועוד קצת, זה בא עם התואר.
בחזרה לדייקנות.
זה כמה ימים שאני מתעסק במחשבות על כמה שהתואר הזה, חיית מחמד, מדוייק.
כל מי שהיה בעלים של חיית מחמד יודע שיש רגש לחיית המחמד, אבל הוא בתדר אחר מאהבה במובן הזוגי.
זו לא בדיוק אהבה, אבל יש שם המון אכפתיות ודאגה, כמו שרק רכושנית שכמותה יכולה לגלות.
(אגב, מחקר של MIT קבע באופן מולטת אין רכושנית כמותה).
והחיה מצד שני, היא מחמד, רוצה להגיד דבר טוב ויקר.
הלוואי שהייתי יכול להגיד שהיא אוהבת אותי, היא לא.
אבל הרגש שלה כלפי מיוחד ומורגש.
הדאגה הרכושנות והאכפתיות שלה ביחס אלי מופלאות ומעצימות את הרצון שלי להיות חיית המחמד שלה.
מחמד ושלה.