ככל שאנסה לייפות את זה בעזרת שורות יפות, מילים נוגעות ותיאורים חודרים, אני חרמן די נקלה.
והחרמנות הזו, ריאקציה של מה קורה כשהמוח נכנס למים טריטוריאליים מסוימים, הובילה אותי ללא מעט מקומות די מטומטמים.
כאלו שגרמו לי אח"כ לקלל את עצמי קללות, קשות.
אבל היא ,יחד עם התערבות עליונה, גם הובילה אותי אליה.
ייחלתי לשולטת שאוכל להעריץ, "נערצת ולא עריצה" פעם כתבתי.
והערצתי, לא מתוך צורך להתחנחן ולהקטין את עצמי, אלא מתוך התפעלות אמיתית.
כי היא באמת אדם מבריק וטוב לב, אחת שהעולם מתברך בה.
והחרמנות, שנשארה, הפכה להיות שולית באופן יחסי לחלק שתפסה בחיי.
ואז החיים עצמם דפקו בדלת.
ואלו לא היו דפיקות מנומסות של ילדים שמבקשים תרומה, הן דמו יותר לפשיטה משטרתית.
ואז, התברר שהדפיקות המפחידות היו החלק המנומנם של חשכת הליל שירדה עליי.
וכשאתה מדגמן שק באימון של מייק טייסון, החרמנות הולכת לישון ובלילה, במקומה באים השדים והפחדים.
ושם, יותר מאי פעם ולמרות שאני יודע עד כמה לא היה לה קל, היא (יחד עם אנטי) ניצבה לצידי.
דאגה וחשבה והייתה שם כדי להקשיב ולחבק.
לתת לי את המקום והזמן להיות חלש ולהתעסק בעצמי וברגשות שלי ועם זאת לחזק אותי ולשלוח אותי חזק יותר להמשיך.
גורמת לכל המילים שכתבתי בשבחה להיות קטנטנות.
ולראשונה אי פעם, אחרי שנים של שנאה של השריטה הזו, להגיד "ברוך שעשני נשלט".
כי אחרת, לא הייתי זוכה להכיר אותה .
(ואת אנטי).