את בחדר ואני מכוסה עיניים ולפקודתך אני יושב פרקדן על שטיחון קטנטן למרגלות המיטה.
הדובון שלך, הצעצוע שלך.
אני דרוך, מתוח, כמו חיה לפני ציד, רק שאני, אני מזמן כבר ניצודתי ועכשיו אני מתוח מראש ועד רצפה.
מלבד העובדה שאת קובעת אותם ואני מציית, אין חוקים קבועים איתך.
אף פעם לא אדע איך את תהיי, מה תרשי ומה לא?
אף פעם לא אדע האם הפעם את תהיי יותר קשוחה או צוחקת.
לדרישתך, אני דוחס את כולי לתוך השטיחון שאף איבר לא יצא ממנו ויש הרבה אני וקצת שטיח.
אני מרוכז בריח שלך, בצעדייך, בקולך.
האם את מביטה בי, האם את צוחקת? לא אדע.
אני עסוק בלהיות מרוכז במה שאת רוצה וזה מרצין אותי, אולי מידי.
כמו הגרסה השעירה של בודהה, אני נדחס לשטיחון הקטן שלמרגלות המיטה.
ואת סובבת אותי, בוחנת, בודקת ודורשת שכל כולי אהיה על השטיחון ויש הרבה בודהה ומעט שטיחון.
אני נע ונושם לרצונך, נדרך ויותר מכל רוצה להתנפל על רגלייך בנשיקות, על שוקייך בחיבוקים.
והאינסוף הוא המרחק בין כמה שאני רוצה לאיך שאני קשוב רק לך.
בשיר השירים, אולי טקסט האהבה הקנוני ביותר נכתב "אני ישנה וליבי ער" ועכשיו, אם אני ישן, נפשי ערה כמו שרק איתך היא יודעת.
ורק בחלום טוב במיוחד, או טוב מכך, במציאות, נפשי מתעוררת, גופי מזדקף ועורי מתברווז כך.
ואם חלום הוא, הלוואי שהלילה הזה ימשך לנצח.
ואת צוחקת, הצחוק שלך ששמור לרגעים האלו הוא המוזיקה היפה בעולם עבורי.
אבל עכשיו המוזיקה הזו גם יפה, גם דורכת וגם מפחידה אותי.
יותר מהכל, אני פוחד שתצבטי אותי.
