השנייה הראשונה מחרמנת, אח"כ באה ההבנה ואיתה הפחד ואיתו נסיונות התמרדות הקטנים והכמעט פאבלובים וחוסר האונים המרגש.
עד שבאה הכניעה וההבנה שאין שום תועלת בניסיונות הללו.
איתה השלווה והתחושה הנעימה של מוגנות, שמופרת מידי רק כשהאינסטינקט שוכח את הסדר והחוק.
יש לא מעט קווים מקבילים בין נעילה בכלובון לבין היותך נשלט, ומכאן הסימבוליות.
בשני המקרים אנחנו יכולים להפסיק את העניין במילה אחת, אבל אנחנו לא רוצים.
למעשה, המחשבה על שחרור היא הפחד הכי גדול שלנו.
לפני מספר ימים, גבירתי נעתרה בטובה לתחינתי להינעל בכלובון.
לא תמיד מותר לי, הפעם הנסיבות הצדיקו עתירה מתחננת והיא, מתוקת הלב, הסכימה.
יש משהו נעים להסתובב בעבודה כשאני נעול, לדבר באסרטיביות ולהיות מי שאני כשהכלובון נמצא שם להזכיר למי הוא שייך, למי אני שייך .
סה"כ היום עבר בנעימים, לא היה שום דבר מרגש שיאתגר אותי (ובעיקר אותו) ויזכיר לו שהוא בצינוק.
עד שקצת לפני השינה, גבירתי שולחת אלי תמונה.
מרפסת יפה שמשקיפה אל מדשאה נאה.
אלא אם אתה מתווך, אין בתמונה הפסטורלית הזו שום דבר שאמור לגרום לזיקפה.
רק שבפינת התמונה, במלא הדרה, בצבצה רגלה של גבירתי.
ומרגע שהבחנתי בה, חשבתי עליה ועל כמה שהיא יפה, חמודה וסקסית, על כמה הייתי רוצה להיות שם, הדום, זה קרה:
האסיר החל לנסות להזדקף, להכות על הפתחים, לפרוץ את המנעול באופן חסר טעם וסיכוי שרק העצים את הלופ.
כאב שמעצים את הריגוש , שמגדיל את הרצון וחוזר חלילה.
אני מספר לגבירתי על ההתרגשות וההתרחשות והיא שולחת אלי את האימוג'י המלאכי שלה.
היא יודעת.
יודעת מה לעשות, איך לעשות ובעיקר מה זה עושה לי.
אני מודה לה ומתרכז בתמונה, על מונה עליזה לא הייתי מביט כך, בטח שלא על החמניות של מאטיס.:-)
עד שאני חייב ללכת לישון.
אני מתפשט, עונד את צמיד שגבירתי נתנה לי ,אוחז ביד את המנעול ומודה לאל ששלח אותי למרגלותיה היפות.