כמו בריפלקס מותנה, כשהמסכה נכרכת מסביב לעיניים, הכל משתנה.
היא יושבת ואני על ברכי.
לפניה.
על שמיכה שברוב טובה אפשרה לי לפרוס על הרצפה.
רועד כמו עלה נידף ולא בגלל המזגן או מזג האוויר המוזר.
עירום כביום היוולדי, מלבד המסיכה והכלובון.
העייפות ואולי היה זה המתח, שתקפו אותי בדרך נעלמו ברגע.
ואיתם, גם חלק ניכר מהיכולות הורבאליות שלי.
כח העל (השכונתי) שלי, לחשוב מהר ולהחזיר רפליקות משעשעות ניגף בפניה.
הקשב, הרצינות והמשימתיות עוטפים אותי.
כאילו היו הבגדים שפשטתי.
יש רגעים בהם אני בלי מסיכה.
רגעים בהם אני לא זוכר לשלוט בעצמי.
בהם אני נותן לתשוקה ולרצון שלי להיות איתה, להיות הwaze שלי.
זה אנושי.
בתפילת שמע נכתב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם, אשר אתם זונים אחריהם"
אנושי, אבל בלתי נשלט בעליל.
ולכן מאוד מאכזב.
ואף שוט לא מכאיב לי כמו האכזבה שלה.
היא יפה, הכי יפה בעיני.
ואני רוצה, מאוד, לחבק את רגליה לנשק אותן.
אני משתוקק לעשות כל כך הרבה דברים.
אבל היא מעניקה את הזכויות וההרשאות.
ואלו לא ניתנו עכשיו.
אז אני רועד ומתרכז בהוראות החדות שלה.
הופך להיות כלי קשוב.
זה סיפור על קשב אמיתי, בעולם בו הוא כמעט כבר לא קיים.
על שליטה, שלי בעצמי ושלה בי.
שליטה בתשוקה העצומה שלי.
(זו שכמוני- בבעלותה )
על מה שאעשה ואיך שאעמוד בפני הפיתוי.
כי זה מה שהיא רוצה ואני יודע שהיא רוצה בטובתי.
היא מקרבת את רגליה אלי.
דבר, מלבד רצונה, לא מונע ממני לנשק עכשיו.
אבל רצונה גובר ואני כורע לפניו.
ובמקרה הזה, רועד על ברכיי
אני רועד והיא שואלת אם קר לי?
כזו היא, קשוחה, חדה, אבל אכפתית ורחומה.
אני עונה שלא.
ורוצה לענות "זו עד שמרטיטה אותי, גבירתי"
אבל הוורבליות, המשטרה מבקשת את עזרת הציבור בחיפושיה אחריה.
האם גבירתי מחייכת, או שמה פניה רציניות? לא אדע.
עכשיו, בקצה רגלה היא גם קצת נוגעת.
ואז בשניה.
נידף וניגף אני מחזיק את עצמי שלא אפול.
רוצה להסביר מה אני חש, רוצה להיות שנון.
אבל הורבליות שלי נמצאה מוטלת על השמיכה.
מצבה קריטי אך יציב.
וכל שהיא מצליחה זה רק לגרום לי להגיד
"אני אוהב אותך, גבירתי".