הוא הולך לאיטו, צולע, לעיתים אפילו זוחל.
מי שמביט בו מרחוק, יכול לחשוב שהוא פצוע, מי יודע, אולי אפילו נורה.
וזה מוזר, כי הוא זמן וזמן נמדד בשניות ודקות, והן, ככה טוענים מומחים בתחום, יחידות מדויקות ובלתי תלויות.
ובכל זאת, כשאני לא איתך, הוא מדדה ולעתים זוחל.
וכשאני איתך, הוא עוטה את חליפת הפומה שלו וטס קדימה, משל היה יוסיין בולט בריצת 100 מטרים באולימפיאדה.
הגוף סתגלן, הוא מתרגל לכאב.
מה שכאיב, אחרי הכאב הראשוני, הוא השינוי במצב.
מצבט נניח. התזוזה שלו כשהוא מוצמד לגוף, או אפילו הסרה שלו, הוא זה שמעורר את הכאב.
אבל הלב, בכל האמור לגעגוע, עובד אחרת.
לא שינוי במצב מעורר את הכאב, אלא עצם קיומו.
בניגוד לכאב הפיזי, אי אפשר להתמכר אליו ולרצות אותו.
מצד שני, תודה לאל שהוא קיים, לא הייתי מתגעגע אלייך אם לא הייתי מכיר אותך, כל שכן אם לא הייתי שלך.
ועכשיו, אני מחכה שהזמן יחזור להיות יוסיין בולט לרגע בו אנשום מחדש את האוויר הטוב.
מחכה ועוצר נשימה עד שאחווה שוב את הרגע המופלא, עת הכריזמה שלך ממלאת את החדר, כמו קטורת.
והרגש הכי עמוק וחזק של שליטה יצליף בי, הרגע בו מפלצת התשוקה האדירה שבי, תעמוד מאולפת וכנועה.
הרגע בו הדבר היחידי שיפריד בין שפתיי לרגלייך, יהיה האישור שלך.
איזה תותח חנן בן ארי.
