בשבילי... רק בשבילי...

מחזיקה את עצמי לא לדבר על זה.

לא לשתף .

לא לתת לזה מקום לפגוע בי.

לא לתת לזה להרוס.

בכל פעם שזה צץ,

מחכה לשמוע את קו הסיום.

ואז ,

מקשיבה לך,

בוחר בדרך שלך,

מחליט להאריך את הזמן.

כמו עצם בגרון.

לא נושמת.

כאובה.

זה הדבר היחידי שאני לא יכולה לפרוק מולך.

הכאב היחידי שלי שאני מתמודדת איתו לבד.

בשקט.

בדממה.

באיפוק.

עם מיליון מחשבות איך אני לא מתפרקת.

איך להחזיק את עצמי ולא לומר דבר.

איך לא להראות לך את הכאב הזה שאתה מעביר אותי כשאתה בוחר בדרך שלך.

שאתה בוחר בעוד דקה , שעה, ביום, בשבוע ,להיות שם.

איך הציפייה הזו מתחילה להחליש אותי.

מציפה בי רגשות.

מציפה בי מחשבות.

עד מתי ?

כמו עצם בגרון.

האם תגיע לקו הסיום ?

האם אחזיק מעמד עד אז ?