בשבילי... רק בשבילי...

איך ביום בהיר אחד

הבניין שבניתי מתחיל לרעוד ,

איך תוך כמה שעות הלבנים מתחילות ליפול,

לבנה אחר לבנה ,

ועובר לו יום , 

ועוד יום ,

והנה

הבניין קרס.

ואני מביטה מהצד וחושבת לעצמי ,

איך בכלל בניתי אותו ? איך הרכבתי לבנה אחר לבנה ? 

איך לא חשבתי על איזה שהיא תכנית בניה.

אולי התמימות שלי לא היתה קיימת.

כי השכל היה חושב.

ורצות בי מחשבות..

איך מתקדמים הלאה ?

הבניין כבר לא יכול להיבנות מחדש.

ההבנה כבר לא יכולה לחזור אחורה.

יש לי חלקים מהבניין שאני שומרת איתי.

אני מבינה שהוא כבר לא יהיה שלם.

אלא רק חלקים חלקים.

וכנראה אצטרך לחיות עם זה.

לא פשוטה המציאות הזו.

לא פשוטה.