רציתי לכתוב לך.
לספר לך כמה זה מרגיש טוב להיות אופטימית בקשר לחיי.
כמה זה נחמד לחייך שאני מספרת על הזוגיות שלי.
אני חושבת שהשנה הזו היתה שנת מעבר .
מחיי הקודמים לחיי העתיד.
אני לא בטוחה לפעמים שאני באמת מעקלת את הדברים אבל משתדלת לא לפחד מהטוב אלא לחבק אותו ולהאמין שהוא מגיע לי.
אני רגילה לאחרת ..
רגילה להסתיר את האמת לגבי הזוגיות שלי ולכן לעולם לא חייכתי חיוך אמיתי שדיברתי עליו.
רגילה לדרישות ולכעס ולקושי.
אנחנו רגע לפני המעבר ..
רגע לפני שאחווה אותך ואותנו אחרת.
והאמת ? יש בי פחד.
בעיקר כי אני לא יודעת לחיות עם הטוב .
אני לא יודעת לחיות עם טוב.
אני לא יודעת לחיות עם טוב.
ואני לא יודעת איך זה להתרחק מעוגן חיי ולנסות להאחז בעוגן חדש.
כמעט כמו לעבור לספינה אחרת..
מרגישה שעבר יותר מדיי זמן מאז שראיתי אותך.
אני מרגישה בעצמי את ההבדל בין הימים שאני איתך לימים בלעדייך.
אני שונה.
אני כל כך הייתי מרוכזת בעצמי במעבר הזה ובקושי שרק עכשיו יוצא לי לחשוב עליך.
על איך אתה מרגיש לגבי זה ?
האם יש לך חששות ?
אשמח לדעת איך ההרגשה אצלך..
אני רוצה שתדע שחשוב לי לשמור על הכתיבה הזו.
אני מרגישה שאני חושפת את רגשותיי באופן הכנה ביותר .
אני מבינה את עצמי טוב יותר.
אנחנו עוד כמה ימים נהיה במדינה אחרת .. נחגוג אחרת .
אבל אני משום מה לא מצליחה לדמיין את הטוב הזה.
אני פשוט חושבת עליך..
על החיבוק שלך , על הנשיקה שלך , על המאהב שלי שאני מעבירה איתו שיחות של שעות במרפסת , על הגבר שמתיש אותי במיטה וגורם לי לישון עם מגע מלא בחום.
ואני לא מצליחה לראות שום דבר נוסף מלבד געגוע.
אפילו לא את נתב"ג.
אז מזכירה לך שאני כאן מתגעגעת.
אני אוהבת אותך.
בכל ליבי.