אני מתהלכת עם הרגשה לא נעימה מבפנים ורק שאני נכנסת למיטה כל המחשבות עולות לי ואני מצליחה להבין את עצמי טוב יותר.
לפעמים אני שואלת את עצמי למה עברתי לכאן.
בשביל להיות לבד ?
ויתרתי על העיר שלי , על הקרבה למשפחתי , על חברותיי שגדלתי איתם , על הבית שלי.
ויתרתי עבורך , בשביל להקים איתך משפחה.
ואני לא מרגישה שאתה משפחה .
אני לבד.
רוב היום , אני והבנות .
יש ימים שהן לא רואות אותך.
אתה כמו מאהב , יש לי אותך בערך לשעתיים במשך הערב.
אתה נכנס הביתה מאוחר , תשוש, עם הפלאפון צמוד אליך ללא הפסקה ,במקרה הטוב אם יש לך שעה פנויה אתה יושב לעבוד ואז בערך ב21:00 עד 23:00 זה הזמן שלנו.
אבל שם זה נגמר.
ימים שאתה יוצא מוקדם מוקדשים לילדים שלך , שאני מאושרת שהם מגיעים כי אולי במעט הזה מרגיש לי שאתה בבית אבל גם שם יש קצת קשיים.
לפעמים אתה לבד איתם , עכשיו תהיה אתה לבד עם הבת שלך , לפעמים לבנים אין כוח לבנות שלי והרגשה הלא נעימה מבצבצת .
אני מרגישה שאני מתחלקת בך עם אנשים ועם עבודות .. זה פשוט מרגיש מוזר.
זה מרגיש לבד.
אני רוצה להרגיש משפחתיות.
אני רוצה שהבנות שלי ירגישו משפחתיות .
אנחנו אף פעם לא עושים משהו עם הבנות .
אפילו חופשה אני מפחדת לסגור לנו כי אז אולי תתעצבן למה זה רק אנחנו ומה עם הבנים .
והייתי רוצה עם כולם , אבל זה כבר נהיה מורכב יותר ואז המחחשבה הזו כבר יוצאת מהראש כי אני לא רוצה להיות הלא בסדר.
אתה אף פעם לא רק איתנו .
גם סופ"שים בלי הילדים זה בעצם הסופ"שים הפנויים שלך לעבודות.
למזלי אמא שלך היא הדבר הכי משפחתי עבורי פה.
אבל רציתי את זה איתך..
אני מרגישה שאני חיה בלחכות לך.
כי הגעתי ממקום שמסביבי כולם נמצאים 24/7 ואתה נמצא 3 ערבים בשבוע למקום שאף אחד לא מסביבי ואתה כאן במקרה הטוב לשעתיים כל ערב.
אז הכל מתרכז בך..
והאמת שזה קשה , ממש רוצה שזה יהיה אחרת.
רוצה את החברות שלי ,את המשפחה שלי , את האנשים שאני אוהבת לידי כדי שלא ארגיש בחסרונך..כדי שלא אהיה לבד , כל הזמן , כל יום.
ואתה ?
יש לך כל כך הרבה דברים לעשות שמרגיש שיכולת להסתדר גם בלעדיי , גם בלי משפחה , כי פשוט אין לך זמן לזה.
רציתי לעשות איתך ילד , חשבתי שזה יעשה אותנו משפחה אבל זה לא .
הכל יהיה אותו הדבר חוץ ממני שאגדל את הילד לבד ואקווה לא לקרוס תחת העומס .
זה לא רק הקורס הזה..
אתה תמיד תחזור מאוחר , תמיד יהיה לך מלא על הראש ותמיד אתחלק איתך עם עוד אנשים ותמיד הבנות שלי יהיו בעדיפות האחרונה אצלך .
אני יודעת את זה.
אני לא מאשימה אותך.
הן לא הבנות שלך.
אני אסירת תודה על זה שאתה מכיל את המצב שלי , שאני אם יחידנית.
אבל בי היתה תקווה קצת אחרת שהגעתי לכאן.
תמונה אחרת שציירתי לעצמי בראש .
המרכז שלה שתהיה לי משפחה ..
המרכז שלה שיהיה לי גבר שמרגיש כמו בעל.
אבל במציאות ,
אני מרגישה לבד.
ואתה מרגיש לי כמו מאהב.
ואין כנראה שום דבר שיכול לשנות זאת.
כי זה לא תלוי בך , חוץ מלאהוב אותי אתה לא עושה שום דבר רע.
אתה משתדל , עבור כולם שהכל יהיה בסדר, אני יודעת .
אבל זה לא משנה את העובדה שאני צריכה להבין את המציאות החדשה שלי.
אתה יודע מה עוד עצוב לי ?
עצוב לי כל כך שאחרי יום שכמעט ולא דיברנו אמרת לי כל כך הרבה דברים אבל לא עלה לך לומר לי שאתה מתגעגע.
הייתי צריכה לשאול אותך כדי שתגיד.
עוד תסכול שלי שנראה לי שאין לי סיכוי לנצח אותו.
זה פשוט מרוקן אותי.
אני מקווה שאתעורר לבוקר שמח יותר ואופטימי יותר .
