הרבה זמן לא כתבתי לך ..
על אהבתי ,
על תשוקתי אליך ,
על ההתמכרות והכמיהה לגוף שלך , לריח .
אנחנו זוג נשוי .
ועדיין מרגישה כמו ילדה לידך, הילדה הקטנה שהכרת שכנועה לך נפשית ופיזית.
לאהוב כך... זה אנושי או אלוהי ?!
הרגע שאתה מנשק אותי והגוף מתפרק מסטרס ,נינוח וכנוע לך, הריח שלך שאני לא יכולה לנתק את הנשימות שלי בבוקר לפני העבודה, הגוף שלך שהידיים שלי לא מפסיקות לרצות לגעת ..
כן, אני מכורה.
כמו נרקומנית קשה.
וכמה שזה טוב, ככה זה רע.
כי מי אני בלעדייך?
לפעמים אני מאבדת מהטוב שלי כי אני קנאית לך.
שונאת בעצמותיי את מי שעושה לך רע.
וזקוקה לך ... אני ?! בעמדה הזו ?! זקוקה למישהו ?!
לא רוצה להרגיש חלשה.
או נזקקת.
או מכורה.
אני רוצה להיות בשליטה וגם מאוהבת..
זה אפשרי ?!
כנראה שלא.
אבל אני רק יודעת שאני צריכה את אהבתך קצת יותר.
כי הרי אין ריבים ביננו , אין מייקאפים ביננו, אין את הצורך העז להילחם ולומר ולחשוף את הרגשות.
יש רק את החיבוק החם , הסקס שנהיה מאתגר בתקופה הזו והתקווה שאתה עדיין מאוהב בי ..
ועולה בי השאלה..
איך אתה מרגיש ?
מכור כמוני ?
אולי כבר לא?